— עזבת אותי בשביל אישה שצעירה מהאחיינית שלי, ועכשיו אתה חוזר עם מזוודה? — שאלה יעל. — מי סיפר לך שהאדמה עומדת להימכר?
אבי ניסה לחייך.
— באתי כי התגעגעתי אלייך.
— מעניין. הגעגועים שלך התחילו בדיוק אחרי הכתבה בעיתון.
יעל הייתה בת חמישים ושבע ועבדה שנים כמנהלת חשבונות בבית ספר בחיפה. אבי, בעלה במשך שלושים שנה, ניהל עסק קטן לציוד למסעדות.
הם חיו בדירה צפופה בקומה השלישית, לא רחוק מהים, אבל כמעט אף פעם לא הלכו אליו יחד.
יעל חלמה על בית קטן עם חצר. לא וילה ולא בריכה. רק מקום שבו תוכל לעבוד בחימר, לשתול עשבי תיבול ולהזמין אנשים בלי לחשוש שהשכנים יתלוננו על הרעש.
אבי תמיד אמר שזה חלום יקר מדי.
— בגיל שלנו לא מתחילים הרפתקאות.
ובכל זאת, הוא עצמו התחיל אחת.
שמה היה ליאת. בת שלושים ושלוש, מעצבת חלונות ראווה שעבדה עם אחד הלקוחות שלו. אבי החל לקנות חולצות חדשות, להתאמן בבקרים ולספר שיש יותר פגישות בערב.
ביום שעזב, הוא אמר ליעל:
— ליד ליאת אני מרגיש שעוד יש לי עתיד.
יעל עמדה ליד הכיור, עם כוס שבורה בידה.
— ואיתי?
— איתך הכול כבר מוכר.
אחרי הדלת שנסגרה נשאר שקט שכמעט כאב באוזניים.
במשך חודשים יעל המשיכה לקום באותה שעה, להכין שתי כוסות קפה ואז לשפוך אחת לכיור. רק כשאחיה הבכור התקשר, משהו השתנה.
בזכרון יעקב נמכר מחסן ישן שהיה שייך פעם לנגר. המבנה היה מוזנח, הגג דלף והחצר הייתה מלאה בקרשים חלודים.
אבל באחד החדרים היה חלון גדול שפנה מערבה.
יעל עמדה מולו וראתה את האור נופל על הרצפה.
— כאן יהיה הסטודיו שלי — אמרה.
היא מכרה את חלקה בדירה המשותפת, לקחה הלוואה קטנה ועברה. בחודשים הראשונים עבדה בבקרים בבית הספר ובלילות שיפצה את המקום.
השכן אמנון עזר לה להחליף את הדלת. סטודנטית בשם תמר צילמה את כלי הקרמיקה הראשונים שלה והעלתה אותם לרשת.
יעל החלה ללמד קבוצות קטנות. אחר כך פתחה סדנה לנשים מבוגרות שנותרו לבד. הן לא באו רק כדי להכין קערות. הן באו לשבת סביב שולחן, לשתות תה ולדבר בלי למהר.
המקום קיבל את השם „החלון הפתוח”.
כעבור שנתיים התברר שהאזור כולו מיועד לפיתוח. חברת נדל״ן הציעה סכום גבוה מאוד עבור המבנה והחצר.
הכתב המקומי פרסם כתבה עם כותרת גדולה: „הסטודיו הקטן שיושב על קרקע ששווה מיליונים”.
שלושה ימים אחר כך אבי התקשר.
יעל לא ענתה.
למחרת הוא הופיע בעצמו.
ליאת עזבה אותו. העסק שלו נכנס לחובות. הדירה ששכר הייתה יקרה מדי.
— טעיתי — אמר. — הייתי מבולבל.
— במשך שנתיים?
— פחדתי להתקשר.
— ומה השתנה השבוע?
אבי הביט סביבו.
— שמעתי על ההצעה. חשבתי שאולי תצטרכי מישהו שמבין במשא ומתן.
יעל צחקה.
— סוף סוף הגענו לאמת.
— אנחנו עדיין משפחה.
— לא, אבי. היינו משפחה. אחר כך החלטת שאני עבר שכבר לא מתאים לעתיד שלך.
הוא התקרב לשולחן שעליו עמדו עשרות ספלים לא גמורים.
— אפשר להתחיל מחדש.
— אתה רוצה להתחיל מחדש איתי, או עם המחיר של הקרקע?
אבי שתק.
יעל סיפרה לו שכבר דחתה את ההצעה. המבנה הועבר לעמותה קהילתית. גם אם תרצה, היא לא תוכל למכור אותו לבדה.
— ויתרת על הכסף? — שאל.
— לא. בחרתי משהו אחר.
— מה כבר יכול להיות חשוב יותר?
מהחדר הסמוך נשמע צחוק. קבוצת נשים סיימה סדנה והתווכחה מי הכינה את הקערה העקומה ביותר.
יעל הצביעה לעברן.
— אנשים שבאים גם כשהם לא צריכים ממני דבר.
אבי הוציא מכיסו את המפתח הישן לדירה בחיפה.
— שמרתי אותו.
— החליפו שם מזמן את המנעול.
— לא התכוונתי לדירה.
יעל הביטה בו בשקט.
— גם כאן המנעול הוחלף.
היא לא טרקה את הדלת. רק פתחה אותה והמתינה.
אבי לקח את המזוודה ויצא.
לאחר שהלך, תמר ניגשה אל יעל והניחה לפניה ספל חדש. הוא היה מעט לא סימטרי, ועל הדופן נחרט חלון קטן.
— הוא לא יצא מושלם — אמרה.
יעל מילאה אותו בתה.
— גם דברים לא מושלמים יכולים להחזיק משהו חם.
