— הפכת את הבן שלי לשבר כלי, ואת יושבת לך בזמן שהברזלים עושים בשבילך את הבית!
חמותי, טובה, פרצה למטבח שלנו בבאר שבע בלי לדפוק. היא זרקה על השולחן שקית עם תפוחים מיובשים והביטה במסדרון כאילו ראתה שם חטא. הרובוט השואב הסתובב בשקט בין רגלי הכיסאות. במדיח הכלים נשמע זמזום עדין של סוף פעולה.
בשבילי אלה היו מכשירים שעזרו לנו לא לקרוס. בשביל טובה, הם היו הוכחה שאני אישה עצלנית.
— אצלנו במושב ליד קריית גת שטפו כלים בידיים! מים רותחים, סודה ומרפקים! לא רעלים מהחנות!
בעלה שלי, רועי, ישן אחרי משמרת לילה מול מחשב. הוא עבד כמתכנת בשני פרויקטים. את המדיח ואת הרובוט הוא בעצמו קנה אחרי שנולדה הבת שלנו, כששנינו הבנו שאי אפשר לעבוד, לגדל תינוקת וגם לשטוף רצפות כל ערב כאילו אנחנו בתחרות סבל.
טובה פתחה את המדיח, הוציאה צלחת חמה וזרקה אותה לכיור.
— ככה אישה שומרת על בית.
כשהרובוט ניסה להיכנס למטבח, היא בעטה בו בכפכף כבד. נשמע סדק. המכשיר צפצף ונעצר.
רועי יצא מחדר השינה, חיוור ועייף.
— אמא, אל תצעקי…
חיכיתי שיגיד עוד משהו.
אבל הוא אמר:
— נעמה, אולי באמת תפעילי פחות את הדברים האלה? אמא באה לעזור. תחתכי ירקות ביד, בלי המעבד מזון, שלא יהיה בלגן.
המשפט הזה כאב יותר מהבעיטה ברובוט.
למחרת חזרתי מוקדם ומצאתי את טובה בסלון. הרובוט היה מפורק על השולחן. לידו בקבוק חומץ חזק.
— ניקיתי לו את הבפנים — אמרה בגאווה. — היה שם אבק.
הכרטיס האלקטרוני היה רטוב. הרובוט מת.
כשדרשתי שתשלם על הנזק, רועי התפרץ.
— זה רק פלסטיק! היא רצתה לעזור!
אז הפסקתי להילחם.
— אם יש כאן עקרת בית אמיתית, אני לא אפריע לה.
לא בישלתי. לא שטפתי. לא הפעלתי מכונות. טובה קיבלה את האתגר. יומיים שטפה, קרצפה, השרתה חולצות באמבטיה והכריחה את רועי לסחוב דליי מים כדי „לכבס כמו בני אדם”. ביום השלישי הגב שלה נתפס והיא נשכבה על הספה.
רועי נסע לבית מרקחת. טובה ביקשה שאוציא מהתיק שלה מסמכים רפואיים. במקום זה מצאתי מעטפה.
חוזה שכירות לדירה שלה באשדוד. קבלות מחברת ניקיון. אחריות על מדיח חדש. הזמנות קבועות של אוכל מוכן.
האישה שהטיפה לי על עבודת כפיים לא נגעה בסמרטוט בבית שלה כבר שנים.
כשרועי חזר, פרשתי את המסמכים על השולחן.
— אמא שלך משכירה דירה, משלמת למנקה, משתמשת במדיח ומזמינה אוכל. ואתה שולח לה כסף כל חודש כי היא מספרת שאין לה מספיק.
רועי הסתכל על טובה.
— אמא?
היא הזדקפה פתאום, כאילו הגב כבר לא כואב.
— ואם לא הייתי אומרת שקשה לי, היית זוכר אותי? אישה צריכה לעבוד בבית. ואתה צריך לזכור מי גידלה אותך!
רועי שתק. ואז הלך למסדרון, הביא את המזוודה שלה והניח ליד הדלת.
— אני זכרתי אותך, אמא. את זו שהפכת את הזיכרון לחשבונית.
היא צעקה שאני הסתה, שאני הרסתי לה את הבן. הפעם הוא לא הוריד עיניים.
למחרת היא נסעה לאשדוד, אל המדיח, המנקה והבית החכם שלה.
אצלנו נשאר שקט. אחר כך רועי קנה רובוט חדש, עצר את ההעברות החודשיות והתחיל טיפול לגב שלו — וגם, אולי, לאומץ שלו.
היום המדיח עובד בערב, הרובוט מסתובב במסדרון, ואני כבר לא מתנצלת על זה שקל יותר לחיות כשלא הופכים כל מטלה למבחן אהבה.
כי בית טוב הוא לא מקום שבו מישהו תמיד סובל.
בית טוב הוא מקום שבו כולם נשארים בני אדם.
