אני גרה בדירה קטנה בקומת קרקע בשכונת ג'סי כהן בחולון. בחצר האחורית יש שיח בוגנוויליה שהענפים שלו נדחפים לחלון המטבח שלי, ותמיד אפשר להריח דיזל של אוטובוסים מהצומת. את החתולה הג'ינג'ית ראיתי לראשונה בסוף ינואר, כשהיא הציצה מאחורי פח האשפה הירוק עם עיניים מפוחדות. היא הייתה רזה עד כאב. כל צלע בלטה, ואם רק הייתי זזה בפתאומיות – היא נעלמה.
התחלתי להשאיר לה קופסת סרדינים על אדן החלון, כל ערב בשש. הייתי פותחת חריץ בתריס ורואה אותה מתגנבת. בימים הראשונים היא חיכתה עד שאסתלק, ורק אז התקרבה. אכלה בחפזון, בולעת בלי להרים את הראש. קראתי לה קינמון, כמו צבע הפרווה שלה.
שמעון, השכן מקומה שלוש, יוצא כל בוקר להשקות את העציצים בכניסה. יום אחד הוא ראה אותי מפזרת טונה על הרצפה.
"נו, נועה. מה את עושה? את קוראת לפה את כל חתולי הרחוב. אחר־כך יהיה פה סירחון ולכלוך."
"היא רעבה," עניתי.
"אז תביאי לה אוכל, אבל את תתלונני אחר־כך."
המשכתי. לא עניתי לו. קינמון לא עשתה שום נזק, וחוץ מזה – היא התחילה לחכות לי. אחרי חודש היא כבר לא ברחה. היא ישבה על המדרגה, הביטה בי. עדיין בלי לגעת בי, אבל מרשה לי להיות מטר ממנה.
בסוף מרץ שמתי לב שהבטן שלה התעגלה. היא אכלה יותר, נעה בכבדות. הכנתי קופסת קרטון עם מגבת ישנה ליד הדלת, בתוך ארגז הפוך, וציפיתי שהיא תיכנס. קינמון רחרחה ונכנסה לכמה דקות, אבל העדיפה את השיחים. כנראה שעדיין לא סמכה לגמרי.
שבועיים אחרי זה היא נעלמה. לא הגיעה. חיפשתי אותה בלילות, הלכתי עם פנס עד למגרש החניה, קראתי "קינמון". שומעים רק כלב נובח מרחוק. נרדמתי בבגדים, מקשיבה לכל רחש. דמיינתי אותה יולדת לבד איפשהו, בתוך צינור בטון או מתחת למכונית. חשבתי שאכזבתי אותה.
בוקר אחד, בחמישה לשש, עוד לפני צלצול ההשכמה מבית הספר היסודי שליד, שמעתי גירוד בדלת המטבח. לא דפיקה – גירוד. נשימה קטועה. קמתי, ניגשתי, פתחתי.
קינמון עמדה שם, פרוותה רטובה מטל, ובפיה – גור קטנטן כתום, עיניים סגורות. היא נכנסה פנימה, הניחה אותו על השטיח, ועמדה דום. כאילו היא אומרת: "זה מה שיש לי. תטפלי."
הדמעות עלו. לא בכיתי – פשוט זלגו. כרעתי לידה. הגור חיפש את הפטמה, קינמון החלה לגרגר. לא ברחת, נועה, חשבתי, היא סוף־סוף סומכת.
היא הסתובבה, הלכה שוב החוצה ועמדה בשביל. הביטה בי. הבנתי שהיא רוצה שאלך אחריה. יצאתי יחפה, רצפת הבטון קרה. היא הובילה אותי אל שיח ההרדופים ליד הגדר. בין הענפים, תקוע כמו צעצוע קטן, היה גור שני. חלש, מיילל בקול דק. היא ניסתה להביא אותו קודם, אבל לא הצליחה.
הושטתי ידיים, שחררתי אותו בזהירות. גופו רעד. קינמון התחככה ברגלי – פעם אחת, ארוכה. גירוד קטן של פרווה על העור. היא לא ברחה. לקחתי אותו פנימה, קינמון מיד אחריי. שמעון בדיוק ירד במדרגות, ראה אותי ואת החתולים, מילמל משהו. לא שמעתי. סגרתי את הדלת.
התקפלתי למטבח. שני גורים עליה, היא מלקקת, נרגעת. הרגשתי דפיקות לב. התקשרתי לד"ר לוי, הווטרינר מהמרפאה ליד התחנה המרכזית. הוא אמר ששניהם נראים בני יומיים, ושאין צורך בהתערבות מיוחדת.
ואז נכנסתי לאינטרנט והזמנתי מיטת חתולים רכה, בעשרים על מאה עשרים שקלים, בתוספת משלוח מהיר. הוספתי אוכל גורים ושמיכת פליז קטנה. מאוחר יותר אפילו קניתי משטח גירוד בחמישים וחמישה שקלים. סך הכול, מאתיים שבעים וחמישה שקלים על אושר פרוותי. הרבה פחות משעה אצל הפסיכולוגית אחרי הגירושים, חשבתי, וקיבלתי הרבה יותר.
החבילות הגיעו למחרת. פיניתי פינה במטבח, מתחת לחלון, והעברתי לשם את הקופסה. קינמון חיכתה, וכשהמיטה הייתה מוכנה, היא נכנסה עם הגורים בעצמה. היא ליקקה אותם, השתכנה, ובפעם הראשונה ראיתי אותה לא דרוכה – פשוט נמה.
שמעון עצר אותי יומיים אחרי זה ליד תיבות הדואר. "נו, מה עם החתולים האלה? יש כבר עוד?"
"יש גורים, שמעון. והם בביתם." התשובה שלי הייתה קצרה. הוא משך בכתפיו, לא הבין. לא ניסיתי להסביר.
עכשיו, כשאני יושבת על כיסא המטבח, קפה הפוך ביד, אני מסתכלת על קינמון. היא שוכבת בתוך המיטה, גורים צמודים. היא כבר לא קופצת מרעש המקרר. היא הרימה ראש כשראתה אותי, הזיזה זנב, והמשיכה ללקק את בטנם. שום פחד. שום חשדנות.
היא הביאה לי את היקר לה מכל – לא במילים, במעשה. חודשים של סרדינים וסבלנות, ועכשיו יש פה משפחה קטנה שגדלה בתוך המטבח שלי. אולי יום אחד, כשיגדלו, אמצא להם בית – אולי. אבל כרגע, אני סוגרת את הדלת, מוזגת כוס מים לקינמון, ונותנת להם לישון.
הבוקר שמעון עבר מתחת לחלון. שמעתי אותו רוטן. לא הזזתי את הווילון. יש לי פה חיים קטנים על האחריות שלי, וזה מספיק.
