עמדתי ליד החלון עם כוס תה ביד וניסיתי לשכנע את עצמי שזה שום דבר. שאני אישה בוגרת, בת שישים ואחת, מורה לחשבון בדימוס מנתניה, ולא אתמוטט בגלל נוף מחלון. אבל הגרון נחנק. לא בגלל גג הפחים שהשקיף אליו החדר – בגלל המשפט האחד של רונית, שנאמר קליל, כמעט בעליזות, כשנכנסנו לצימר: "לאמא ממילא לא משנה, העיקר מיטה נוחה".
הנחתי את הכוס על אדן החלון וישבתי על המיטה. הקפיצים חרקו. מהמסדרון הגיע צחוק הנכדים – עידו ונויה – וקולה של רונית קוראת: "תראו איזה נוף, בואו למרפסת!". מרפסת. כמובן.
הרעיון לנסיעה המשפחתית לכפר נחום נולד בפברואר, בארוחת שישי אצלי בכפר סבא. רונית הגיעה עם בעלה איתמר והילדים, ואילו בני הצעיר, גיא, הגיע לבד כי בת זוגו הייתה בתורנות בבית החולים. הכנתי מרק עוף וקציצות, כמו כל שישי כבר שנים. רונית הניחה את המזלג ואמרה: "אמא, אולי ניסע ביחד לצפון? כל המשפחה? מזמן לא היינו יחד".
שמחתי. באמת שמחתי. כי מאז שיוסי נפטר – לפני שנתיים וחצי, בחודש אדר – ימי שישי היו היום היחיד שבו לא הייתי לבד בדירה. את שאר השבוע מילאתי איך שיכולתי: הספרייה המחוזית, הליכה על הטיילת, קניות בשופרסל שנמתחו לשעה וחצי, רק כדי שיהיה לאן ללכת.
"נסע לצימר בגליל!" – הכריז איתמר, החתן, האיש שתמיד מכריז. מהנדס תשתיות, רגיל לתקציבים ולוחות זמנים. "אני אמצא מקום, נחלק בשווה, שיהיה הוגן". הוגן. זו הייתה המילה האהובה עליו. "הוגן" פירושו: כולם משלמים אותו סכום. אני מקצבת הביטוח הלאומי, הם משתי משכורות של הייטק והנדסה.
לא התנגדתי. אני אף פעם לא מתנגדת כשמדובר בכסף. יוסי לימד אותי את זה – אל תתלונני, אל תבקשי, אל תראי שחסר לך. אז העברתי את החלק שלי, אלף ומאתיים שקל, מהחשבון הצנוע שלי, שאחריו נשאר בקושי מרווח לחשבונות. "אמא, בחרתי לך חדר בקומת קרקע, שלא תצטרכי לעלות מדרגות" – כתבה רונית בוואטסאפ שבוע לפני הנסיעה. עניתי: "תודה, מותק". לא כתבתי שאני בת שישים ואחת ולא שמונים, ושמדרגות לא בעיה בשבילי. לא כתבתי, כי לרונית טוב להרגיש שהיא דואגת לי. ולי טוב כשלרונית יש את ההרגשה הזאת.
החדר בקומת הקרקע התברר כחדר ליד גרם המדרגות למחסן. צר, עם מיטה יחיד וחלון שמשקיף על גג בטון של פחי אשפה. באוויר ריחף ריח לחות קלוש. "אבל איזו מיטה נוחה!" – אמרה רונית, יושבת עליה לניסיון וקופצת קלות. הבטתי בה וחשבתי: את אפילו לא רואה מה שאת עושה.
הצימר שלהם היה קומה למעלה. שני חדרים, מטבחון, מרפסת עם נוף להר תבור. הנכדים רצו מיד למרפסת, איתמר התמתח על הספה עם הטלפון, ורונית התחילה לפרוק תיקים, מזמזמת לעצמה. גיא קיבל חדר לידי – קטן, אבל עם חלון לגינה. "אמא, בואי נחליף" – הציע מיד כשראה את הנוף שלי לפחים. "אל תהיה שטותי, לך יהיה שם צפוף" – אמרתי. "ולך יהיה שם עצוב" – ענה בשקט.
גיא. הבן הצעיר שלי. בן שלושים ושתיים, מכונאי מוסך בכפר סבא, גרוש כבר שנה. היחיד שמתקשר באמצע השבוע לא כדי לבקש משהו, אלא כדי לשאול: "אמא, מה איתך?"
לא החלפתי. אמרתי שנוח לי כאן. והלכנו לארוחת ערב במסעדת הצימר – שוב חלוקה שווה. חמישים ושניים שקל על מרק וסלט ותה. איתמר הזמין אנטריקוט עם צ'יפס כפול ובירה. שמונים ושבעה שקל. את החשבון חילקו "לפי ראש", כולל שלי.
למחרת יצאנו למסלול להר מירון. הנכדים רצו קדימה, רונית ואיתמר בקצב בינוני. אני הלכתי מאחור, עם גיא. הברך כאבה – אותה ברך שאני מחכה בגללה לתור אצל אורתופד בקופת חולים כבר תשעה חודשים – אבל לא אמרתי כלום. כי לאמא ממילא לא משנה.
בתחנה עם הנוף לעמק ישבנו ליד שולחן עץ. איתמר צילם. רונית העלתה לפייסבוק: "טיול משפחתי, הלב מתמלא!" – עם שלושה לבבות. באף תמונה אני לא הייתי.
"תצלמו גם אותי?" – שאלתי לבסוף. רונית הבליטה עיניים. "אוי, אמא, סליחה! בואי, נצלם ביחד!"
צילמה תמונה אחת. אני עם ז'קט טרמפר כחול, עם חיוך שהכרתי מהמראה – מנומס, מתורגל. את התמונה הזאת לפייסבוק היא לא העלתה.
בערב, כשהנכדים כבר ישנו ורונית ואיתמר צפו בסדרה בצימר שלהם, גיא דפק על דלתי. נכנס, ישב על הכיסא היחיד, הביט בחלון ואמר: "זה לא הוגן, אמא".
"מה לא הוגן?"
"הכל. החדר הזה. החשבונות האלה. התמונות. איך שרונית אומרת עלייך 'לאמא ממילא לא משנה'".
רציתי לומר: עזוב, אל תעשה מזה עניין. רציתי לומר: לרונית יש לב טוב, היא פשוט לא חושבת. רציתי לומר: אני אמא, לאמהות באמת לא משנה, העיקר שהילדים מאושרים.
אבל במקום זה ישבתי על המיטה החורקת, הבטתי בגג הפחים מעבר לחלון ואמרתי: "לא, גיא. לא ממילא לא משנה לי. זה לא משנה לי כבר הרבה זמן".
השתררה שתיקה שנמשכה אולי חמש שניות, אבל הספיקה כדי שמשהו בינינו יישבר ומשהו אחר יתחיל לצמוח. גיא התכופף, אחז בידי ואמר: "אז תגידי לה את זה".
למחרת בבוקר, בארוחת הבוקר, רונית סיפרה על התוכניות ליום – מפלי הבניאס, אחר כך גלידה בקצרין. איתמר חישב כמה זה ייצא לאדם. הנכדים ציירו הרים על המפיות. גיא הביט בי מעל הקפה. חיכה.
הנחתי את הכפית. שאפתי אוויר.
"רונית," אמרתי, וקולי היה שקט אבל לא רעד, "אתמול שמעתי אותך אומרת לאיתמר שלאמא ממילא לא משנה. אני רוצה שתדעי – משנה לי. משנה לי כבר שלוש שנים, מאז שאבא נפטר ואת מתכננת כל דבר סביב מה שנוח לך."
הכפית של רונית נעצרה באוויר. "אמא, את מגזימה, זה היה סתם משפט…"
"זה לא היה סתם משפט. זה תיאור מדויק של איך שאת מתייחסת אליי כבר שנתיים וחצי." הוצאתי מהתיק שלי מעטפה – את הקבלה על אלף ומאתיים השקל שהעברתי, ואת הקבלות מהמסעדה מהלילה הקודם. "החדר שלי עולה בערך שליש ממה שלכם עולה, ואני שילמתי אותו סכום. אני לא מתלוננת על הכסף, מרווית. אני מתלוננת על זה שאני צריכה להסתיר שהברך שלי כואבת, שאני צריכה להסתיר שאני מחכה תשעה חודשים לתור אצל אורתופד, כי כך נוח יותר לכולם."
איתמר ניסה להתערב, "טוב, בואו לא נעשה מזה דרמה בארוחת בוקר…"
"זה בדיוק העניין, איתמר." קולי לא הרים טון, אבל לא זז גם. "אף פעם לא הזמן הנכון. תמיד יש איזה סדר יום שחשוב יותר. אני מודיעה לכם עכשיו: אני חוזרת הביתה היום אחר הצהריים. לבד, באוטובוס. אני לא צריכה שירה לכם ילדים בהר תבור."
רונית התחילה לבכות, בעיניים אדומות. "אמא, את לא הוגנת, אני עושה כמיטב יכולתי…"
"את עושה כמיטב יכולתך בשבילך ובשביל הילדים שלך. וזה בסדר. אבל תפסיקי לומר שזה גם בשבילי." קמתי. "ולפני שאני נוסעת – יש עוד דבר אחד."
פתחתי את התיק ושלפתי תיקיה דקה שהבאתי איתי בלי לספר לאף אחד, מאז שבוע לפני הטיול, כשגיא התקשר ושאל "מה איתך" ואני סיפרתי לו, לראשונה, על הפגישה עם עורך הדין. בתיקיה היה מסמך אחד: שינוי מוטב בפוליסת ביטוח החיים שהייתה על שמי, ושבו עד היום היה כתוב "רונית ואיתמר – שני שליש, גיא – שליש". שינוי אחד, בחתימת נוטריון, מלפני שלושה שבועות: חלוקה שווה, חצי-חצי, ובנוסף – העברת חשבון החיסכון של יוסי, שאין בו הרבה, שישים ושמונה אלף שקל, ישירות על שם גיא, כדי שיוכל סוף סוף לפתוח את המוסך העצמאי שהוא מדבר עליו כבר שנתיים.
"למה?" לחשה רונית, מביטה בדף.
"כי גיא שאל אותי מה איתי בערב שלישי בעשר בלילה, כשהוא היה עייף אחרי משמרת. וכי אתן לא שאלתן אף פעם. זה לא עונש, רונית. זו רק אמת." קיפלתי את התיקיה בחזרה לתיק. "אני עדיין אמא שלכם שניכם. אבל אני לא ה'ממילא לא משנה' יותר."
לקחתי את התיק היד, נשקתי לעידו ולנויה על הראש, ויצאתי מהצימר לכיוון תחנת האוטובוס. גיא רץ אחרי, הציע להסיע אותי. סירבתי בחיוך אמיתי הפעם, לא המתורגל: "תישאר עם המשפחה, גיא. אני צריכה קצת דרך לבד, עם הנוף שאני בוחרת."
מהחלון של האוטובוס, כשהוא יצא מכביש הגליל וירד לעבר העמק, ראיתי לרגע את גג הבטון של איזה מבנה חקלאי – אפור, פשוט, בלי שום דבר מיוחד. ולא הרגשתי שום דבר מיוחד למולו. זה היה סתם גג. לא מטאפורה לכלום.
