אף פעם לא חשבתי שאני מסוגל לשנוא ריח של קיץ. אבל החום של חודש אוגוסט בחיפה עשה משהו לפח הזבל שלי שהפך אותו לפצצה ביולוגית מהלכת. כל בוקר, כשהייתי מוציא את בל, הלברדורית השחורה והמבוגרת שלי, לטיול הקצר לפני העבודה — האף שלי היה נשרף עוד לפני שהגעתי לשביל הגישה לרחוב.
הסיבה ישבה במרחק שמונה מטרים ממני, במרפסת שלו, לוגם אספרסו קר.
אמיר. השכן ממול. בחור בשנות השלושים המאוחרות לחייו, רווק, עם ג'יפ טויוטה לבן ופיטבול אפור בשם טייסון שאת הצרכים שלו הוא אסף בשקיות ירוקות קטנות. אבל במקום ללכת את חמשת הצעדים הנוספים לפח שלו, שפשוט עמד שם ליד דלת החניה הפתוחה למחצה — הוא הרים את המכסה של הפח *שלי* והשליך פנימה. ככה, בתנועה חלקה של הרגל, כמו שזורקים זבל ברחוב.
בהתחלה חשבתי שזו טעות. בהמשך, כשכבר לא יכולתי לפתוח את הפח בלי להיחנק, ניקיתי אותו עם אקונומיקה וצינור לחץ. עבדתי על זה שעה. למחרת בבוקר, ריח חמוץ ומתוק שוב היכה בי. משכתי שקית ראשונה החוצה. בתוכה היתה קבלה מחנות החיות ברמת ישי — על אוכל פרימיום לטייסון. התאריך היה של אתמול.
ואז תפסתי אותו בשידור חי. הייתי כבר בחולצה לבנה מכופתרת, חמש דקות לפוגש לקוח במגדלי חוף הכרמל. אמיר ניגש, ראה אותי, חייך — והרים את המכסה.
"אמיר, תקשיב," אמרתי בשקט. "למה אתה לא שם את זה אצלך?"
השקית נחתה בפח שלי. הוא הביט בי כאילו שאלתי אותו למה השמיים כחולים.
"זה אותו משאית זבל, דודו. מה אכפת לך?"
והוא צחק. לא צחוק מביך, אלא צחוק אמיתי, מאלה שמקמטים את העיניים. הסתובב וחזר לקפה שלו. ואני עמדתי שם, סופג את הריח שדבק לי לבגדים, והבנתי שמול בקשות מנומסות — לבנאדם הזה יש נוגדנים.
אבל מה שבאמת הדליק אצלי את הפתיל לא היה הריח. זאת היתה הידיעה שכשהוא שם את השקית בפח שלי, הוא בעצם אומר: "הזמן שלך, המרחב שלך — פחות שווים משלי. אתה סתם פח אשפה."
במשך השבועות שאחר כך, הפכתי לנער מחתרת בחצר של עצמי. כל ערב, אחרי שאמיר היה מסיים את הסיבוב הלילי עם טייסון, הייתי יוצא עם פנס ראש, מרים את מכסה הפח בזהירות, מחלץ את השקית המסריחה, אוטם אותה בשקית ואקום שנייה ושם בתוך ארגז קלקר נעול במחסן הכלים בגינה. לא סתם — ארגז הקלקר שמר על הריח כרכז. מחומצן.
בל הביטה בי במבט של "אתה השתגעת", מלקקת את הכפות הקדמיות שלה על הספה, בעוד אני צובר אוצר קטן ומגעיל של חומרי גלם. השכנה ממול, שולה הגננת, ראתה אותי פעם אחת ושאלה אם עכברושים אצלי במחסן. הנהנתי במסתוריות.
ההזדמנות הגיעה ביום שישי בצהריים. אמיר אירגן מסיבת "סוף קיץ" אצלו במרפסת האחורית. מנגל, מוזיקה ים-תיכונית, חבר'ה מהמשרד. הריח של שיפודי פרגיות עלה באוויר והתערבב בריח של יסמין מהגדר. מושלם.
הזמנתי סולם מאליאקספרס כבר לפני שבועיים. טלסקופי, חמישה מטר, מגיע עד לגג. חיכיתי שכולם יהיו עמוק בתוך הבירה והצחוקים, והצבתי אותו בצד הבית שלי, מול המרזב שיורד ישירות מעל לפרגולה של אמיר. בפעולה שקטה של קומנדו, עליתי. בידי שקית בד כהה ובה שישה "מטענים" שנראו כמו שקיות בוץ ירח — כל צואה של טייסון עטופה בשתי שקיות ואקום, מוכנה מראש.
הנחתי אותם בתוך המרזב, בדיוק מעל לשולחן הסלטים, שם הפלאפל והטחינה המתינו לאורחים. כיסיתי אותם בעלי גפנה יבשים שקטפתי מהפרגולה כדי שלא יבלטו לעין. לב השמש עמד בדיוק בזווית הנכונה — קרניים ישירות על הפח של המרזב. המתמטיקה היתה פשוטה: חום מתכת, פלסטיק, גזים.
ירדתי, קיפלתי את הסולם, מזגתי לי וויסקי קטן מהבר שבסלון, וחיכיתי. בל ישבה לידי, זנב דופק על הרצפה.
בהתחלה זה היה לחש. מישהי אמרה, "יש פה ריח מוזר". אחר כך גל של שיעולים. המוזיקה — אייל גולן באמצע פזמון — נעשתה שקטה יותר. "אמיר, מה זה הסירחון הזה?" שאלה מישהי בקול גבוה. רוח קלה מכיוון הים הסיטה ענף גפנה.
ואז נפל הפצצה הראשונה. תיק שחור, נפוח, צנח ישר לתוך קערת הטחינה. ניתז גשם לבן. שניה אחריו — תיק שני, התפוצץ על מגש הפיתות החמות. צרחה. כיסא נפל. מישהו צעק "אוי אלוהים, זה חרא!"
אמיר קפץ כמו משדה מוקשים, מנופף במלקחיים של המנגל. "מה לעז—" הוא התחיל, ואז הריח הכה גם בו, ישר בפנים.
ניגשתי לגדר ההפרדה הנמוכה. ביד אחת כוס וויסקי, ביד השנייה רצועה של בל. עמדתי שם בשקט, מחכה שהוא ירים את הראש. לקח לו רגע, אבל אז העיניים שלנו נפגשו.
"מה…?" שאל, מבולבל, מסתכל על המרזב, על האורחים המשתעלים, על הפיתות ההרוסות.
"אמיר," אמרתי, בקול רגוע להחריד. "בחודשיים האחרונים צברת אצלי חוב קטן. בסך הכול החזרתי לך את הרכוש שלך. כל טייסון-שקית שהשארת אצלי בפח — נמצאת עכשיו אצלך על השולחן."
אחותו, יעל, בחורה עם שיער בלונדיני קצר, הביטה בו בתדהמה, ואז בי. "אמיר, שוב? אמרתי לך להפסיק עם זה!" קולה היה חד. מסתבר שההרגל הקטן שלו לא היה סוד משפחתי, ויעל פשוט התביישה להגיד לי עד עכשיו.
האורחים של אמיר, חלקם עם מפיות על האף, חלקם פשוט לוקחים את התיקים ועוזבים, הפכו את המרפסת לזירת נדידה. "הזמנת אותנו לפה בשביל זה?" מלמל מישהו בדרך לשער.
אמיר עמד שם, המלקחיים בידו, הלחיים אדומות מסלק, לא מהמנגל. "דודו, אני… סליחה, בסדר? לא חשבתי שזה כזה ביג דיל."
לא עניתי לו ישר. לגמתי מהוויסקי. בל נבחה פעם אחת, קצרה, כאילו מסכמת את הסיפור. "ביום שתצטרך לזרוק את הפחים המלאים שלך אחרי מסיבה, אולי תבין למה פח של מישהו אחר זה לא הפתרון," אמרתי לבסוף. "בינתיים, תהנה מהניקיון."
הסתובבתי וחזרתי הביתה. מבעד לחלון ראיתי אותו מושך את צינור הגינה, רוחץ את השולחן, משליך שקיות זבל מלאות אוכל הרוס לתוך הפח *שלו*. בשתיים בצהריים המסיבה נגמרה. בשלוש — הוא דפק על הדלת שלי.
פתחתי. הוא הוציא יד, ללא מילים. לחצנו. "באמא שלי, אני מצטער," אמר. "יעל הזכירה לי שפעם מישהו השאיר לי ארגז מלא דגים רקובים ליד דלת הכניסה על אותה התנהגות. כנראה ששכחתי איך זה מרגיש."
חייכתי חיוך קטן. "יש לך מזל שהפעם השתמשתי רק בחומרים שלך. לא הייתי צריך לקנות סרדינים."
הוא גירד בראשו, נבוך. "הפלאפל… מת."
"לך תקנה חומוס."
מאז אותו יום שישי, אני לא יודע מה עובר לו בראש כשהוא מרים את המכסה של הפח שלי. אבל אני כן יודע דבר אחד: הוא לא מרים אותו. בבוקר שאחרי, ראיתי אותו עובר, טייסון מושך ברצועה, השקית הירוקה בידו — ממשיך ללכת עד הפח של עצמו, מרים את המכסה, משליך, וסוגר. בלי להסתכל לצדדים.
שולה הגננת שאלה אותי אתמול איך הצלחתי לאלף את אמיר תוך יום. עניתי לה שחינוך זאת אמנות, ושלפעמים אמן צריך להביא את הקהל אליו ליציע. והחיוך שלה — לא הייתי בטוח אם היא מבינה או לא, אבל היא צחקה.
אתמול בלילה הוצאתי את הפח. אוויר נקי, ריח של ים וברוש. בל ישבה לידה, זנבה מכשכש באדמה, ואני השארתי את המכסה פתוח לחמש דקות — פשוט כדי להרגיש איך זה כשאין בפנים שום דבר חוץ מזבל שלי.
