יואב ישב על הרצפה בסלון הקטן בדרום תל אביב, הגב צמוד לקיר שהתקלף, מולו בקבוק בירה חצי ריק. הטלפון זמזם בפעם השלישית באותו ערב, ועל הצג הופיע אותו שם — "אמא". ליאת יצאה מהמטבח הזעיר, ניגבה ידיים במגבת מטבח דהויה, ונעצרה במרחק צעד ממנו.
— היא שוב, נכון?
יואב הנהן בלי להרים עיניים. ההודעה האחרונה ממנה עדיין בערה לו בראש: "תעביר לי ששת אלפים שקל עד מחר, יש לי טיפול שיניים דחוף ואני לא סומכת על קופת חולים". הוא העביר לה שבוע שעבר ארבעת אלפים על תרופות שלא היו בסל, ושבוע לפני כן שלושת אלפים על מקרר חדש כי הישן "עשה רעש מוזר".
— יואב, תסתכל עליי. — ליאת התיישבה מולו על הרצפה, השליכה את המגבת הצדה. — היא לוקחת מאיתנו כמעט חמישה עשר אלף בחודש, וזאת לא הפעם הראשונה. אנחנו חיים במשכורת אחת וחצי, אין לנו רכב, שכר הדירה פה הוא ארבעת אלפים, ואתה מעביר לה סכומים שאנחנו אפילו לא מוציאים על עצמנו.
— היא אמא שלי, ליאת. היא גידלה אותי לבד. אבא עזב כשהייתי בן שבע, והיא עבדה בשתי משמרות כדי שאני אוכל ללמוד מחשבים ולא אהיה שליח בפיצה.
— ומה, זה אומר שהיא קונה אותך? כל פעם מחדש? — ליאת לא צעקה. היא דיברה לאט, כמעט בלחש, אבל המילים שלה נחתו כמו אגרוף. — היא לא חולה, יואב. היא אישה בת חמישים ושש עם עבודה בחצי משרה ברשות המקומית בחולון. היא לא צריכה את הכסף הזה. היא צריכה שליטה.
הוא משך את הברכיים אל החזה. האוגוסט הישראלי הכביד על החדר, אפילו המאוורר הרעוע נכנע לחום. השכן מלמעלה הקליד במכונת כתיבה ישנה — הקשה קצבית שחתכה את השתיקה ביניהם. יואב לקח לגימה מהבירה, טעם חמוץ שהתערבב עם המרירות בגרון.
— היא בודדה, ליאת. את לא מבינה. אין לה אף אחד חוץ ממני.
— יש לה אחות בהרצליה. יש לה חברות מהעבודה. יש לה כלב שהיא אימצה רק כדי שיהיה לה עוד תירוץ לבקש כסף על אוכל "מיוחד" מהווטרינר. יואב, תפקוד.
הטלפון צלצל. הפעם זו הייתה שיחה, לא הודעה. יואב הביט בצג, ופניו התכווצו. ליאת קמה בלי מילה, לקחה את המפתחות מהשולחן הקטן ליד הדלת, ויצאה אל המדרגות החיצוניות. היא לא טרקה את הדלת — היא סגרה אותה בשקט, וזה היה גרוע יותר.
הוא ענה.
— יואבי, מה קורה, מותק? שמעת אותי לגבי הטיפול שיניים?
— אמא, אני באמצע משהו. אפשר לדבר מחר?
— תמיד אתה באמצע משהו. — הקול שלה התחדד. — אני הייתי באמצע החיים שלי כשעצרתי הכל בשבילך. אני לא זוכרת ששאלתי אז אם אפשר לדבר מחר.
הטיעון הישן. יואב שמע אותו מאות פעמים, בגרסאות שונות, וזה תמיד עבד. הוא שלף יד אל המצח, חש את הזיעה הקרה.
— טוב. אני אעביר בבוקר.
— ועוד משהו, יואבי. — היא עברה לטון רך, כמעט מלטף. — חשבתי… אולי כדאי שאמכור את הדירה שלי בראשון ואעבור לגור אצלכם? יש לכם סלון גדול, אני אסתדר על הספה. ואת הדירה נמכור, נחלק את הכסף. גם לך יועיל.
יואב קפא. הדירה. זאת שהיא קנתה לפני שלושים שנה, בתקופה שמחירי הנדל"ן בראשון לציון עוד היו נורמליים, והיום היא שווה כמעט שני מיליון שקל. הוא עזר לה למחזר משכנתא לפני חמש שנים. ליאת ואני גרים בשכירות, אין לנו שקל לפנסיה, והיא חושבת שאני אקח חצי מדירה שהיא מעולם לא רשמה על שמי למרות שהבטיחה עשרות פעמים. אבל משהו בקול שלה גרם לו לעצור, לחשוב, לחשוב שוב.
— חכי, אמא. עכשיו את רוצה למכור?
— ברור, יואבי. מה, אתה לא רוצה? אני עושה את זה בשבילך. נרשום חצי על שמך, תהיה לנו דירה יפה ביחד, ונמכור כשהמחירים יעלו עוד. מה רע?
המילים "נרשום חצי על שמך" הכו בו. היא לא אמרה "אני רושמת על שמך", היא אמרה "נרשום". מתי? אחרי המכירה? ואם היא תחליט לקנות דירה קטנה יותר, עם חדר אחד, ואני אמצא את עצמי בלי כלום? המוח שלו רץ קדימה, הצמיד מספרים למציאות. ששת אלפים עכשיו, אחרי זה עוד משהו, ואז המכירה. ליאת צדקה. ליאת תמיד צדקה. והוא פשוט סירב להקשיב.
— אמא, תני לי לחשוב על זה. את יודעת… ליאת ואני, אנחנו חיים פה בצפיפות. וזה דורש שיחה.
— מה יש לשוחח? היא אשתך, לא המנהלת שלך. תגיד לה שזאת החלטה שלך. אתה גבר או לא? — המילים האחרונות נחתכו כמו סכין. הטון המתקתק נעלם, ובמקומו הופיע משהו קר, מוכר היטב.
— אמא, אני אחזור אלייך.
הוא ניתק. אצבעותיו רעדו קלות, והוא הביט סביב בסלון הקטן, בספרים של ליאת על הרצפה, בספל התה הקר שהשאירה על אדן החלון. הוא שמע את מכונת הכתיבה של השכן דוממת. דממה של ארבע בבוקר כמעט, למרות שעוד לא הייתה חצות.
למחרת, אמו הגיעה בלי להודיע.
השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. יואב וליאת עוד היו במיטה, אחרי לילה של שתיקה כבדה שבו לא הצליחו להירדם עד שתיים. הדפיקות בדלת היו חזקות, קצובות, כמו של מישהו שבטוח שמגיע לו להיכנס. יואב לבש מכנסי טרנינג ופתח.
בפתח עמדה אילנה, אמו, לבושה בשמלת פשתן לבנה, תיק גדול ביד אחת וקופסת עוגות ביד השנייה. היא חייכה, אבל העיניים שלה סרקו את הדירה מאחוריו.
— יואבי, בוקר טוב! הבאתי בורקס. חם, מהמאפייה ההיא של הטורקים ליד הכביש. תכין קפה.
— אמא, השעה שבע וחצי בבוקר. — יואב שפשף עיניים. — למה לא התקשרת?
— למה שאתקשר? אני אמא שלך. לא צריכה לקבוע תור. — היא נכנסה פנימה, כמעט דוחפת אותו הצדה, צעדה לעבר המטבח. — איפה ליאת? עוד ישנה? באמת.
ליאת יצאה מחדר השינה. היא לבשה חולצת טריקו פשוטה, השיער אסוף בקוקו נמהר.
— בוקר טוב, אילנה.
— בוקר טוב, בוקר טוב. — אילנה הניחה את הקופסה על השיש, לידה ערימת כלים לא שטופים מאתמול. — ליאת, תראי איזה יופי של עוגות. תכיני לנו קפה, טוב? ואחר כך נשב, נדבר כמו שצריך. יואבי בטח סיפר לך על הרעיון שלי למכור את הדירה.
ליאת לא זזה. היא עמדה יחפה על הרצפה הקרה, מביטה ישירות באילנה.
— הרעיון שלך, או התוכנית שלך? — שאלה ליאת בשקט.
האוויר בחדר נעצר. אילנה קפאה לרגע, היד עדיין על הקופסה, אבל החיוך לא נעלם — הוא הפך למשהו אחר לגמרי, משהו דק וחד.
— יואבי, תגיד לאשתך לא לדבר ככה לאמא שלך.
— אמא, ליאת פשוט שואלת… — התחיל יואב, אבל אילנה קטעה אותו.
— היא לא שואלת. היא מאשימה. תמיד היא מאשימה. מאז שהיא נכנסה לחיים שלך, אין לך זמן לאמא שלך, אין לך כסף לאמא שלך, אין לך לב לאמא שלך. את חושבת שאני לא רואה?
ליאת לקחה נשימה איטית. היא לא ענתה. במקום זה היא ניגשה לשולחן, שלפה מתוך מגירה חבילת דפים — תדפיסי בנק, חשבוניות, טבלה מסודרת בכתב יד.
— אילנה, תראי. — היא הניחה את הדפים על השיש, ליד קופסת הבורקס. — אלה ההעברות של חצי השנה האחרונה. יואב העביר לך למעלה משמונים אלף שקל. שמונים אלף. זאת משכורת שלו ושלי ביחד. את יודעת איך שרדנו? לקחנו הלוואה כדי לשלם שכר דירה.
אילנה לא הביטה בניירות. היא הביטה בליאת, וקולה ירד ללחישה ארסית.
— את לא מבינה כלום. יואב מבין. הוא יודע שאני כל חיי נתתי לו. נתתי לו אוכל, חינוך, גג מעל הראש כשהייתי בלי כלום. ועכשיו, כשיש לי סיכוי לסדר לו חיים, את עומדת בינינו. את לא אשתו, את אסון שלו.
יואב חש איך הלב שלו מתפורר. ליאת לא הורידה את המבט. היא אספה את הדפים לאט, הכניסה אותם חזרה למגירה, וסגרה אותה בשקט.
— יואב, — אמרה מבלי להסתכל אליו, — תבחר. עכשיו.
אילנה צחקה. צחוק קצר, יבש.
— תבחר? מה פתאום? יואבי לא בוחר באף אחת. הוא הבן שלי, ותמיד יהיה. ואת… — היא הפנתה מבט לליאת — …את יכולה לארוז את הדברים שלך. כשנמכור את הדירה, ממילא לא תהיה לך פינה פה.
משהו ביואב נסדק. לא מרעש, לא מזעם, אלא מהשקט שבתוכו. הוא ראה את ליאת עומדת שם, יחפה, אוחזת בידית המגירה, ואת אמו מחייכת אליו כמו שניצחה. ופתאום, לראשונה, הוא ראה את זה — את המנגנון. היא לא רצתה לגור איתו. היא רצתה להרוס לו את החיים כדי להוכיח שהיא עדיין שולטת.
הוא ניגש אל השיש, לקח את הטלפון הנייד שלו, פתח את אפליקציית הבנק.
— טוב, אמא. — קולו היה שקט מאוד, כמעט בלי רגש. — את רוצה את הכסף? אני אתן לך. אבל זאת הפעם האחרונה.
הוא הקיש על המסך. ששת אלפים שקל. אישור. הוא הפך את הצג לעברה.
— תראי? עבר. קחי את הבורקס שלך, סעי הביתה, ותני לי לחיות.
אילנה הביטה בצג, ואז בו. החיוך שלה נעלם לגמרי.
— מה, אתה מגרש אותי?
— לא. אני מבקש ממך ללכת.
היא לקחה את התיק, הסתובבה, ויצאה בלי מילה. דלת הכניסה נטרקה. קופסת הבורקס נשארה על השיש.
יואב צנח על הכיסא, ראשו בין ידיו. ליאת התקרבה, הניחה יד על כתפו, ולא אמרה כלום.
הוא לא בכה. הוא פשוט ישב ודמיין את כל השנים שבהן שילם על אשמה שמישהו אחר יצר.
חודש עבר. אילנה לא התקשרה. יואב ידע שהיא מחכה. מחכה שהוא יתנצל, ישלח פרחים, יבוא ויתחנן. הוא הכיר את התבנית — היא תמיד חזרה, תמיד ניצחה, תמיד גרמה לו להרגיש שהוא האשם.
אבל הפעם, הוא עשה משהו אחר.
הוא נסע לראשון לציון, לסניף הדואר ליד כיכר המייסדים, עם תיק מסמכים. בתוך התיק היה הסכם משכנתא ישן, תדפיסי תשלומים, ומכתב ארוך בכתב ידו. במכתב הוא פירט כל העברה, כל תשלום, כל שקל שנתן לה בעשרים השנים האחרונות, וחתם: "אני מסיים את האחריות שלי. את אמא שלי, אבל אני לא הבעלים שלך."
הוא שלח את המסמכים בדואר רשום עם אישור מסירה. חמישים ושבעה שקלים. המחיר הכי זול ששילם מעולם.
יומיים אחר כך, ביום שישי בצהריים, אילנה עמדה שוב בפתח דירתם. הפעם, יואב ראה אותה מבעד לחלון הקטן, מתלבטת ללחוץ על האינטרקום. היא נראתה שונה — קטנה יותר, מבולבלת משהו. הוא ירד למטה.
— יואבי, — היא לחשה, — קיבלתי את המכתב. מה זה הדבר הזה? אתה רוצה להרוג אותי?
— לא, אמא. — הוא דיבר בלי כעס, בלי נימה מתנצלת. — אני רוצה שתקראי אותו שוב. ותביני: יש לי משפחה. אני אוהב אותך, אבל אני בוחר בליאת. לא כי היא מכריחה אותי, אלא כי אני רוצה.
הוא הביט בה רגע, ראה את הדמעות בעיניה — אמיתיות, אולי לראשונה — אבל לא ניגב אותן.
— קחי את זה. — הוא שלף מכיסו צ'ק. סכום של עשרת אלפים שקל, רשום לפקודתה, עם הכיתוב "גמר חשבון" בשורת ההערה. — זאת הפעם האחרונה שאני מעביר לך כסף. תעשי עם זה מה שאת רוצה.
הוא הסתובב ועלה בחזרה במדרגות. מאחוריו, שמע אותה פותחת את המכונית ונוסעת.
בדירה חיכתה ליאת. היא לא שאלה דבר. היא פשוט מזגה לו כוס מים קרים, התיישבה מולו, ושמה את ידה על כף ידו. המאוורר זמזם, ומכונת הכתיבה של השכן חזרה להקיש.
