לבובה, חתול פרסי בגוון אפור מעושן, הייתה פרצוף שטוח כמו מחבת, לחיים שמוטות וכרס שנגררה על הרצפה. יפה הוא לא היה. גם האופי שלו היה גרוע משבעת אלמנטים. יעל, שאימצה אותו לפני שש שנים בתור גורי חתולים בארגז ליד הפחים ברחוב הרצל ברחובות, התייחסה אליו כאילו היה נסיך הכתר. שתי החתולות האחרות שגרו בדירה – חנצי השחורה-לבנה ושיפרה הג'ינג'ית – פחדו להתקרב אליו. בובה היה שורט בלי אזהרה, לפעמים אפילו נושך. את הכוח לעלות על הכורסה או על המיטה הוא גייס בקושי גדול, מתנשף ומזיע, ומי שהעז להפריע למנוחה שלו חטף מיד סטירת כף עם טפרים. גם איתן, בעלה של יעל, לא העז לגעת בו.
איתן רטן במטבח שיעל פיטמה את החתול כאילו הוא אווז שאמור להפוך לכבד קצוץ, ושלא ברור לו למה חתול זוכה לארוחות גורמה ולנתחי סלמון צרוב, בזמן שבעל הבית מקבל שניצל תירס משאריות של שלשום. יעל הניפה את המרית לכיוונו והסבירה בנחישות של אמא יהודייה אמיתית שלבובה יש בעיות בריאות, שהוא צריך דיאטה מיוחדת, ושבקרוב יקנו לו גם מזרקה חשמלית כי הוא שותה רק מים זורמים. "ארבע מאות שקל, המזרקה הזאת," איתן נאנח. "ארבע מאות שקל," ובוחש בסוכר בקפה שלו. חשבונות הווטרינר, השקיות של המזון הטיפולי בשמונים שקל ליחידה, תוספי הוויטמינים — הכול ישב בתיקייה כחולה במגירת המטבח, הולך ותופח מחודש לחודש.
בובה הרגיש את עצמו יותר ויותר גרוע. הלחיים שלו צנחו עד הכתפיים, הנשימה נעשתה כבדה, ומצב הרוח — גרוע מתמיד. יעל הביטה בו בוכה. היא ידעה שנשאר לו מעט זמן, ובדיוק בגלל זה הגישה לו עוד חטיף, חתכה את העוף לרצועות דקות, פינקה אותו בשרימפס קפוא מהסופר. חנצי ושיפרה צחקקו בפינה ולחשו זו לזו משהו על ה"בובה המפונקת", אבל לא התקרבו.
בוקר אחד, באמצע ינואר, כשגשם דפק על החלונות והרוח שרקה בין הבניינים ברחוב יעקב, בובה פקח עיניים וראה לידו חתול אחר. שחור לגמרי, רזה כמו קיסם, יושב ומתבונן בו ברוגע.
"יופי," בובה סינן בשקט. "עוד אחד. עכשיו גם ייכנס למגש שלי ויחסל לי את האוכל."
החתול השחור לא נעלב. הוא התקרב והציץ לו ישר לתוך הפנים. בובה ראה לפתע פרצוף צר, אוזניים מזדקרות לצדדים, ועיניים שחורות ענקיות שהזכירו… עטלף. לגמרי, לגמרי עטלף.
"בוא," אמר האורח. "אראה לך משהו."
הוא קפץ בקלילות על שרפרף, משם לאדן החלון, והתיישב מול הרשת. בובה השמין ניסה לקפוץ, נכשל, והתיישב שוב במבט נעלב. "אני לא חייב לקפוץ לשום מקום," קבע. "לי טוב פה."
האורח קפץ חזרה, תפס אותו בעורפו בכוח בלתי צפוי, גרר אותו אל השרפרף, ומשם אל אדן החלון, עד שדחף לו את האף אל הרשת הקרה. בובה הציץ למטה וכמעט נחנק.
מלמטה, בשלוליות שבין המכוניות החונות, התרוצצו חתולים. כלבים רטובים משכו רצועות, אנשים מיהרו עם מטריות, וריחות — ריחות שמעולם לא הריח מקרוב — מילאו את אפו: ריח של שווארמה מהפינה, גשם על אספלט, עלי זית רקובים.
"תראה ממה הפסדת בגלל האהבה שלך לאוכל," אמר החתול-עטלף. "אתה לא מסוגל אפילו לקפוץ על אדן החלון. אתה בכלל לא חתול. אתה כרית."
"אני כן חתול!" בובה נעלב. "ואין לי איפה להתאמן. הבית קטן, אין פה מרחב. איפה אני אמור לעשות כושר?"
האורח צחק וחשף שיניים מחודדות כמו מחטים תפירה. "חירות," אמר, "היא לא נמצאת בחוץ. חירות נמצאת בראש. תזכור את זה. חתול נולד חופשי, חי חופשי, ומת חופשי."
הוא הניף כף קדמית ובתנועה אלכסונית שיסע את הרשת בחיתוך מושלם. בובה הביט בחור שנוצר, לבו דפק בפראות, והאורח תפס אותו שוב בעורפו — וקפץ.
הם עפו.
הרוח הכתה בפרצופו של בובה, פנסי רחוב חלפו מתחת, ורחובות העיר — רחובות, נס ציונה מרחוק, אורות של מכוניות על כביש החוף — הכול נמרח מתחתיו כמו חלום. התחושה הייתה כל כך חדשה, כל כך מנותקת מהכובד התמידי, שבובה פלט מיאו קצר של אושר. אבל האושר לא החזיק מעמד.
האורח הנמיך טוס והראה לו חבורת חתולים רזים קורעים זה את זה ליד פחי האשפה של שוק מחנה יהודה, נלחמים על עצם עוף. אחר כך עצרו ליד כביש סואן — גופה של חתול מרוסק שכב בשול, והאורח לא אמר מילה. לבסוף הראה לו חצר בפאתי העיר, שבה מישהו שיסה כלב בנער שניסה להאכיל גורי חתולים.
כשחזרו הביתה לפנות בוקר, בובה ישב על הרצפה, בוהה במרצפות, ולא נגע באוכל.
למחרת, האורח חזר. שוב תפס אותו, שוב עף איתו, שוב הראה לו מראות קשים. בובה לא הצליח לאכול. הוא ניסה לנגוס בכופתית — הלסת לא נסגרה. רק מים הוא לגם.
ביום השלישי, חנצי ושיפרה התיישבו לידו, היסוד, והסתכלו בעיניו. בובה בכה. דמעות אמיתיות זלגו במורד הלחיים השעירות וטפטפו על השטיח.
"חשבתי שהוא ימות," לחשה שיפרה.
"אני לא מבינה מה עובר עליו," ענתה חנצי.
בערב הרביעי חזר התיאבון, לאט. חנצי ושיפרה נשמו לרווחה. ובובה, בפעם הראשונה בחייו, חיכה שאיתן יתיישב על הספה. הוא טיפס — לאט, בכבדות, מתנשם, אבל טיפס — ונשכב לאורך הברכיים, הראש על ירך אחת של איתן, הזנב והאחוריים על יעל.
איתן קפא. לא נשם. יעל הניחה יד על פיה, דמעות זולגות בשקט.
"שש שנים," לחשה. "שש שנים הוא לא עשה את זה."
איתן, בקצות האצבעות, ליטף את הגב האפור. בובה עצם עיניים, ובפעם הראשונה מזה שש שנים, משהו קטן בתוכו נדלק — כמו טרקטורון מיניאטורי שנוסע הלוך ושוב על הלב. הוא גירגר.
מאז, הכול השתנה. בובה הוריד את המשקל העודף במהירות. כשיעל ניסתה להגיש לו חטיפי סלמון, הוא לקח את הנתח בפיו והניח אותו בזהירות על הצלחת של איתן. שלא יתבזבז. חנצי ושיפרה גילו לפתע שאפשר לרוץ איתו במסדרון, לקפוץ עליו מאחורי הספה, לברוח ולחזור, והוא — הוא רץ איתן, תופס, משחרר, מלקק אותן מאחורי האוזניים לפני השינה.
יעל ראתה אותו יושב על אדן החלון, מביט לרחוב, שותק. היא ניגשה, ליטפה את גבו, והוא גירגר, אבל לא זז. בובה חיכה.
כשהוא הסתכל אל הערב, אל פנסי הרחוב שנדלקו, הוא חשב על החתול השחור בעל פני העטלף. על מה שהיה רוצה להגיד לו, אילו חזר. "חירות," הוא היה אומר לו, "זה לא לעוף מעל גגות, ולא לריב על עצמות. חירות אמיתית זה למצוא מישהו שאוהב אותך, ושיהיה לך את מי לאהוב בחזרה. בלי זה — למה היא בכלל נחוצה."
הוא לא היה בטוח אם החתול השחור ישמע, אי שם, בין הסמטאות הרטובות של רחובות.
—
עברה שנה. חנצי המליטה שלושה גורים. בובה ישב לידה בקופסה, מלקק את ראשה, לא זז. יעל סיפרה לחברה בטלפון שעכשיו בובה הוא "האבא של כולם," ושהיא לא מאמינה שזה אותו החתול.
ואז, בארוחת ליל שבת אחת, איתן קם מהשולחן ולחש ליעל, "תראי." בובה עמד במטבח, מול דלת המרפסת, וזנבו זקוף כמו אנטנה. על הרצפה, ליד רגליו הקדמיות, שכבה עכבר מת. הוא נעץ באיתן מבט רציני, ואז לקח את העכבר בפיו והניח אותו בזהירות על קצה כפכף הבית שלו. לא מגעיל, לא תוקפני — פשוט נתן. מתנה.
באותו לילה איתן לא אמר כלום, אבל לפני השינה רשם משהו באפליקציית התקציב המשפחתי. תחת "הוצאות חתולים" הפחית את הסעיף בשלוש מאות שקל. את התיקייה הכחולה במגירה סגר והעביר לארכיון.
