שלוש לילות רצוף שמעתי ציפורניים מגרדות דלת. בלילה השלישי פתחתי, וכמעט התיישבתי על הרצפה מרוב תדהמה.
קוראים לי יורם, בן שישים ושמונה, ואני גר ברחוב הרקפות בחדרה כבר עשרים ושתיים שנה. הדירה שלי בקומה שנייה, מול המדרגות, מולי גרה הגברת שולה – אלמנה בת שבעים ושמונה, כזאת שתמיד הייתה לה עוגת שמרים חמה כשמישהו עבר ליד הדלת שלה. רות, אשתי, נפטרה בפברואר. שבעה עשר חודשים אנחנו יחד, ופתאום בוקר אחד היא לא התעוררה. הרופא אמר משהו על הלב, אני לא באמת הקשבתי. מה זה משנה איך קוראים לזה כשהיא כבר לא שם.
הבן שלי, אבישי, גר בבאר שבע. מתקשר פעם בשבוע, שואל בקול עסקי אם אני לוקח את הכדורים בזמן. אני עונה שכן, אף פעם לא מספר לו שאני לפעמים שוכח יום שלם ורק בערב נזכר. מה הוא יעשה, יעזוב את העבודה בטכניון ויבוא? יש לו אישה, שתי ילדות, משכנתא בשכונת רמות. לו יש חיים. לי נשארה דירה של שלושה חדרים וחצי, קצבת ביטוח לאומי שבקושי מכסה את החשמל של החורף, ושקט שקורע את האוזניים.
תחילת נובמבר, החורף הראשון בלעדיה. בחדרה בתקופה הזאת יורד גשם דק שלא מפסיק, השמיים אפורים כמו בד ישן, והרוח מהים מביאה מלח ולחות דרך החלונות הסגורים. שכבתי על הספה, בהיתי בתקרה, שמעתי את הטפטוף על אדן החלון. ואז – חריקה. לא חזקה, אבל ברורה לגמרי. קול של גירוד, איטי ועיקש, מהדלת שממול – לא שלי, של שולה.
התיישבתי, הקשבתי. שוב. ושוב. כמו שעון ישן שמכה את אותה תנועה בדיוק.
"עכברים," מלמלתי לעצמי והתהפכתי על הצד השני.
אבל עכברים לא מתנהגים ככה. הם רצים, נעצרים, מתחילים שוב במקום אחר. זה כאן היה קצב אחד, בלי הפסקות משוגעות. אחרי עשר דקות לא יכולתי יותר. קמתי, נעלתי כפכפים, ניגשתי לדלת שלי. הצמדתי אוזן. אין ספק – הקול בא מהדלת ממול. הדלת של שולה, שריקה כבר חמישה חודשים.
היא עברה לבניין מוגן בכרמיאל אצל הבן שלה בסוף הקיץ. הגיעו עם ואן לבן, תוך יום אחד סחבו קרטונים וארגזים, ואז הושיבו אותה במושב האחורי. היא נראתה קטנה כל כך, מטפחת ביד, מסתכלת אחורה על החלונות כאילו שכחה שם משהו חשוב.
"יורם," היא קראה לי מהחלון של הרכב, "תאכיל את החתול, בבקשה. הכתום. הוא בא אליי כל ערב, אני מבשלת לו דג בורי."
"אאכיל," עניתי, למרות שאף פעם לא ראיתי שום חתול כתום בסביבה שלה.
מאז הדירה נשארה נעולה. הילדים שלה לא מיהרו לא להשכיר ולא למכור. אולי לא היה זמן, אולי חיכו לרגע הנכון להתעסק עם עורך דין וטאבו. לא שפטתי אותם. אבל כל פעם שעברתי ליד הדלת הזאת חשבתי שדירה בלי אנשים מפסיקה להיות בית. נשארים רק קירות – בלוקים, טיח, וריק.
הגירוד לא נפסק. עמדתי עוד קצת ליד הדלת ואז חזרתי לספה. "עזוב, תישן," אמרתי לחושך. אבל שינה לא באה. שכבתי והקשבתי לקול הזה, החי הזה, שנוגע במשהו בפנים. כאילו לא את הדלת מגרדים, אלא ישר בלב שלי, במקום שעוד לא הספיק להירפא מאז שרות הלכה. רק לקראת ארבע לפנות בוקר הקול נפסק, ונרדמתי שינה עצבנית.
בבוקר, כשיצאתי עם שקית האשפה, נעצרתי מול הדלת של שולה. למטה, ליד הסף, הדלת עשויה עור מלאכותי הייתה מלאה קווים בהירים חדשים. אז זה לא היה חלום. התכופפתי, העברתי אצבעות על הסימנים. עמוקים למדי.
"כתום," נזכרתי במילים שלה, וקמתי בכוח, נשען על המעקה.
היום עבר כרגיל. בישלתי לעצמי דייסת שיבולת שועל, שתיתי תה, ירדתי לקנות פיתות במכולת של ראובן בפינת הרחוב, ישבתי קצת ליד הכניסה עם מוטי משכונה שכן, שגר בבניין הסמוך. דיברנו על החורף שמגיע, שלפי שנינו יהיה קשה, ועל עליית מחירי הארנונה שוב. מוטי הנהן בראשו, סיגריה כבויה תקועה בפה – אחרי ההתקף לב הוא הפסיק לעשן, אבל להיפטר מההרגל להחזיק משהו בפה הוא לא הצליח.
"אתה נראה קודר היום," הוא אמר, מצמצם עיניים.
"מתי לא הייתי?" סיננתי.
"נו… כשרות הייתה, בכל זאת חייכת יותר."
שתקתי. קמתי מהספסל והלכתי הביתה לאט.
הלילה השני התחיל באותה דממה. רק שהפעם כבר לא ישנתי, חיכיתי למשהו. לא ידעתי בדיוק למה, אבל הקשבתי. סביב חצות הקול חזר. גירוד. אותו קצב. אותו עקשנות. קמתי מהספה, עטפתי על הכתפיים את החלוק הישן של רות – שלי כבר התבלה מזמן, וזה שלה עוד היה חם, פרוטה. פעם הריח ממנו אותה. הריח כמעט נעלם, אבל דימיתי לי שאני עדיין מרגיש אותו.
ניגשתי לדלת, פתחתי, הצצתי אל המדרגות. הנורה תחת התקרה, עוד מהקיץ מוכתמת בעקבות זבובים, האירה באור צהוב. ובאור הזה סוף סוף ראיתי מי לא נותן לי לישון.
ליד הדלת של שולה ישב חתול. הוא פנה בפרצוף אל הדלת, גירד את העור בכפה הימנית בשיטתיות. אפילו לא הביט הצידה, לא הוסח דעתו משום דבר. גירוד-גירוד-גירוד. הפסקה קטנה. ושוב: גירוד-גירוד-גירוד.
החתול באמת היה כתום. רק רזה כל כך, שהשדרה בלטה על הגב, הצלעות שקעו, והזנב, שאצל חתולים כתומים בדרך כלל נראה תפוח, תלוי כמו קרחון דק ומלוכלך. הפרווה סבוכה בגושים, קוצים תקועים בה.
עמדתי בפתח, צפיתי בשתיקה. הוא המשיך במלאכתו, לא שם לב אליי בכלל. לא היה לו זמן לזרים. הוא עסק בדבר החשוב ביותר לו כרגע. הוא חיכה. חיכה שהדלת המוכרת סוף סוף תיפתח, שיבצבץ ממנה חום, ריח של דג מבושל, וריח של ידיים זקנות שתמיד מריחות קמח ועוד משהו שקשה למצוא לו שם. אבל כל חתול מכיר את הריח הזה. ככה מריח אהבה.
"היי," אמרתי בשקט. "כתום."
החתול נעצר ברגע והפנה ראש לאט. עיניים גדולות וצהובות בפרצוף הרזה הביטו עליי בריכוז.
"אין אותה כאן," אמרתי. "שולה עברה. אתה מבין? עברה. אין אף אחד שם יותר."
החתול נעץ בי מבט שנייה, שתיים, שלוש. אחר כך הפנה מבט. וחזר לגרד את הדלת.
משהו נחנק לי בגרון. בלעתי רוק, השתעלתי, זזתי ברגליים בחוסר נוחות.
"נו מה אתה… נו מה, טיפש. ריק שם. אין אף אחד מאחורי הדלת. אתה מבין את זה או לא?"
החתול, כמובן, לא הבין. ואולי דווקא הבין הכול מצוין, רק לא רצה לקבל את זה. בעולם שלו מאחורי הדלת הזאת עדיין גרה זקנה טובת לב, שכל ערב מבשלת לו דג, שופכת חלב לצלחת, מעבירה כף יד מחוספסת על הגב שלו ואומרת: "תאכל, תאכל, כתום שלי, כבר כזה רזה נהיית…" בשבילו הדירה הזאת הייתה המקום האחרון שבו מישהו חיכה לו. הכתובת היחידה בעולם הגדול שבה הוא היה נחוץ למישהו. בגלל זה הוא המשיך לגרד. הוא לא הצליח להאמין שהמקום המוכר פשוט נעלם. כי אם גם זה נעלם, מה נשאר לו בכלל?
סגרתי את הדלת שלי לאט, נשענתי עליה בגב. עמדתי כמה דקות בלי לזוז, מקשיב איך מבחוץ ממשיך אותו קול חוזר על עצמו. גירוד. גירוד. גירוד. אחר כך חזרתי לספה, שכבתי, משכתי את השמיכה כמעט עד הסנטר. אבל לא נרדמתי. שכבתי בחושך והקשבתי.
בבוקר ירד לי לצאת מוקדם, כי ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. לא היה לי מספר של הבן של שולה, אבל היה לי הכתובת שלה בכרמיאל – היא השאירה אותה על פתק צהוב, "למקרה שתרצה לכתוב", אמרה אז מהחלון של הרכב. חיפשתי בארון, מצאתי את הפתק מתחת לתיק תפילין ישן. התקשרתי לאינפורמציה, קיבלתי מספר של הבניין המוגן, ומשם העבירו אותי לחדר שלה.
"שולה," אמרתי כשענה קול צרוד ומוכר, "זה יורם, מהבית ברחוב הרקפות."
היא שקטה שנייה, ואז אמרתי מה שהתקשרתי בשבילו: "הכתום שלך. הוא בא כל לילה, מגרד את הדלת. הוא רזה נורא, שולה. אני חושב שהוא לא אכל שבועות."
היא בכתה בטלפון, שקט וכבד, ואמרה שהבן שלה לא הרשה לה לקחת חיות מחמד לבניין המוגן, "כללי המקום," הוא אמר לה, ושהיא חשבה על החתול כל לילה ולא ידעה איך לספר לו כי חשבה שהוא כבר לא זוכר אותה. אמרתי לה שהוא זוכר. שהוא זוכר יותר טוב ממה שהיא חושבת.
באותו יום התקשרתי לבן שלי, אבישי, לא כדי לבקש ממנו לבוא – אלא כדי לבקש שיעביר לי כסף, אלפיים שקל, מהחשבון המשותף שנשאר לי ולרות, כדי שאוכל לקנות אוכל לחתול ולקחת אותו לווטרינר ברחוב הרצל. הוא שאל בקול מודאג אם קרה משהו, ואמרתי לו שכן, קרה משהו, אבל לא מה שהוא חושב.
יומיים אחר כך פתחתי את דלת שולה בעצמי. היה לי מפתח רזרבי שהיא השאירה אצלי עוד לפני שעברה, "למקרה חירום," היא אמרה. פתחתי את הדלת, והכתום פרץ פנימה כאילו הכיר כל פינה. עמדתי בפתח וצפיתי בו רץ למטבח הריק, מריח את הרצפה במקום שבו פעם עמדה קערת האוכל שלו.
לקחתי אותו אליי הביתה באותו ערב. הוא ישן על הכרית של רות, זו שעדיין הייתה בארון ולא הצלחתי לזרוק. לא נבהלתי מזה. חשבתי שהוא מגיע בדיוק בזמן.
חצי שנה עברה מאז. הכתום שוקל עכשיו כמעט פי שתיים ממה שהיה כשמצאתי אותו, והוא ישן על השמיכה שלי כל לילה, כבד וחם על הרגליים. שולה, כמו שהסתבר לי בשיחה אחרונה, עברה בסוף לדירה מוגנת אחרת בעכו, כזו שכן מרשה חיות מחמד, ואבישי הבטיח לי שבפעם הבאה שהוא בא לחדרה הוא ייקח אותי ואת הכתום לבקר אותה. אני עדיין לא סיפרתי לו כמה הכסף שהוא העביר לי עלה בסוף – את החשבון של הווטרינר, שלוש מאות שמונים שקל, שילמתי בעצמי מהקצבה, כי רציתי שזה יהיה שלי לגמרי, בלי שאף אחד יגיד לי שזה היה יותר מדי בשביל חתול של שכנה.
