קוראים לי אבישי כהן, אני בן שלושים ושתיים, ואני עובד בתחזוקה בעיריית חולון כבר שבע שנים. אני מספר את זה כי מי שקרא את הסיפור הזה מהצד השני — מהצד של דפנה, האישה שמצאה את הארון — לא באמת יודע מה עבר עליי באותו שבוע. הוא ראה אישה שמנקה מדרכות. הוא לא ראה אותי.
הרגליים שלי כבר לא מרגישות כמו רגליים מגיל עשרים ושמונה. תאונת דרכים ברחוב סוקולוב, נהג שלא עצר ברמזור. מאז אני מתקשה ללכת בלי מקל, וטלי, אשתי לשעבר, אמרה לי בבוקר אחד, כשהיא מכינה קפה נמס ולא מסתכלת עליי: "אני בת עשרים ותשע, אבישי. אני לא רוצה לבזבז את זה על להיות אחות." ארזה שקית ניילון עם החולצות שלי והלכה. לא צעקה, לא בכתה. רק סגרה את הדלת.
אז עברתי לגור עם אמא שלי, דפנה, בדירת שני חדרים ברחוב ויצמן, קומה שלישית בלי מעלית. היא עובדת ניקיון ברחוב מטעם העירייה, מרוויחה בערך חמשת אלפים ומאתיים שקל בחודש, ואני יודע כמה זה קשה לה לרדת ולעלות בשבילי כל בוקר עם הכלים שלה, ואז לעלות שוב אליי כדי לוודא שאכלתי. היא לא אמרה לי את זה בפירוש, אבל אני שומע אותה בלילה מדברת בטלפון עם דודה שלי רבקה, על מושב באזור השרון, על אוויר טוב, על זה שאולי שם הרגליים שלי יתאוששו יותר טוב מאשר בדירה בלי מרפסת.
בבוקר ההוא, יום שלישי, היא יצאה כרגיל בשבע. אני יודע את הפרטים כי היא סיפרה לי אותם באותו ערב, כשישבנו על הספה הישנה שלנו וקנקן התה הצפצף על הכיריים.
היא הייתה מטאטאת ליד פח האשפה הגדול ברחוב הרצל, מול הבניין של המספר עשרים ושתיים, כשראתה ארון עץ מונח על המדרכה. לא ארון זול. מגירות עם ידיות פליז, עדיין מבריק במקומות. היא אמרה שהיא חשבה: "מי זורק דבר כזה?" הסתכלה מסביב, אף אחד לא היה שם חוץ מהחתול הכתום שמסתובב שם כל בוקר וקוראים לו איכשהו "מלך הרחוב" בין השכנים. היא פתחה מגירה תחתונה — ומצאה חבילות של שטרות, קשורות בגומיות, עטופות בשקיות ניילון.
אמא שלי לא סיפרה לי את זה מיד באותו יום. היא הגיעה הביתה בשעה ארבע כמו תמיד, בישלה מרק עוף, ורק אחרי שאכלנו היא הוציאה מהתיק שלה שקית פלסטיק שקופה מלאה בכסף. שמה אותה על השולחן ואמרה: "תספור את זה איתי." ספרנו ביחד, שני פעמים, כי הראשונה יצא לנו מספר שנראה בלתי אפשרי. שלוש מאות תשעים ואחד אלף שקל.
אני לא אשקר — במשך בערך שתי דקות ישבתי שם וספרתי בראש כמה תורי המתנה אפשר לדלג עליהם עם כסף כזה, כמה מדרגות אמא לא תצטרך יותר לטפס. ראיתי בעיניים שלי את המושב, את החדר בקומת קרקע, את הרופא הפרטי שיוכל סוף סוף להסתכל על הברך שלי. אמא שלי בטח ראתה את אותו הדבר, כי היא שתקה קצת יותר מדי זמן, האצבעות שלה מהדקות את הגומייה סביב אחת החבילות בלי לשחרר אותה.
אבל אז היא אמרה: "מישהי איבדה את זה. אולי היא בוכה עכשיו." וידעתי שזה נגמר, ברגע שהיא אמרה את זה. ככה אמא שלי בנויה. אני זוכר אותה מוציאה לי כסף מהארנק שלה כשהייתי בן שמונה כדי להחזיר עודף שהמוכרת בסופר טעתה ונתנה לנו יותר מדי. הפעם היא קמה, שמה את השקית בתוך שקית ניילון נוספת כאילו רק לגעת בה יותר מדי היה חטא, ודחפה אותה עמוק לתוך ארון המטבח, מאחורי הסירים.
למחרת בבוקר היא יצאה מוקדם יותר. ירדה לרחוב לפני שהיא בכלל התחילה בעבודה, כדי לברר מי גר בבניין ההוא. שם ראתה את יוסי, שכן שכולם ברחוב מכירים כי הוא תמיד יושב על הספסל עם בקבוק בירה מהבוקר. יוסי ניסה לברוח כשראה אותה — פעם היא רדפה אחריו ואחרי החברים שלו עם המטאטא כשהם השאירו בקבוקים שבורים ליד הגינה הציבורית — אבל היא קראה לו וביקשה שיישאר.
"תגיד לי מי זרק את הארון הזה," היא אמרה לו.
"למה, יש לך פרס בשבילי, דפנה?" הוא צחק, אבל היא לא הייתה במצב רוח לבדיחות.
הוא סיפר לה שהוא ראה אנשי הובלה יורדים עם רהיטים מהקומה השלישית, דירה של אישה בשם מירב, לבד עם הבת שלה. הבת חולה, מאושפזת כבר שבועיים בבית חולים שניידר, ומירב במקביל החליטה לעשות שיפוץ בדירה כדי שיהיה נעים כשהילדה תחזור. יוסי אמר שהוא לא יודע יותר מזה, אבל ביקש חמישים שקל "על הטרחה." אמא שלי, לדבריה, "כמעט הרימה עליו את המטאטא בפעם השנייה השבוע", והוא ברח.
היא עלתה במדרגות עם הכסף בתיק, נשמה עמוק לפני שדפקה בדלת של מירב.
מירב פתחה עם עיניים אדומות, כאילו לא ישנה. כשאמא שלי הציגה את עצמה כמנקה הרחוב, מירב חייכה בעייפות ואמרה שהיא מזהה אותה, שהיא רואה אותה כל בוקר מהחלון. הזמינה אותה פנימה, ושתיהן ישבו במטבח שהיה חצי מפורק בגלל השיפוץ, שקי טיח בפינה, שולחן מכוסה ניילון.
אמא שלי שאלה אם היא זרקה משהו לא בכוונה. מירב אמרה שכן, ארון ישן שהיה של אמה המנוחה. ואז שאלה, כמעט מהססת: "היה בו משהו?"
אמא שלי הוציאה את השקית. מירב הביטה בה, ואז הפנים שלה קרסו — לא בכי גדול, רק רעד בלסת, כמו מישהי שעוצרת את עצמה בכוח. היא סיפרה שהכסף היה חסכון של שנים, שהיא מכרה את הרכב של אבא שלה שנפטר לפני שנתיים, ואת זה ועוד ועוד כדי לשלם על טיפול פרטי לבת שלה, כי הטיפול שהקופת חולים מציעה איטי מדי והרופא בשניידר אמר שאין להם זמן להמתין לתור. היא שכחה שהחביאה את זה בארון הישן, כי כל הכסף בבית שלה בדרך כלל בבנק, אבל את זה היא לא רצתה שיהיה במעקב, מסיבות משלה שהיא לא הרחיבה עליהן ואמא שלי לא שאלה.
מירב רצתה לתת לאמא שלי חלק מהכסף, ממש שם, על השולחן. אמא שלי סירבה. לא בגלל גאווה — פשוט אמרה שהיא לא עשתה את זה בשביל תגמול, שהיא רק לא הצליחה לישון בלילה בלי להחזיר את זה.
זה מה שדפנה סיפרה לי, ואני האמנתי לה, כי ראיתי אותה חוזרת באותו ערב עם ידיים ריקות ופנים רגועות בצורה שלא ראיתי כבר חודשים.
חלפו כמעט שלושה שבועות ולא קרה כלום מיוחד. אמא חזרה לעבודה הרגילה שלה, אני המשכתי לטיפולי הפיזיותרפיה בקופת חולים, שלוש פעמים בשבוע, ותמיד היא מלווה אותי כי אני עדיין לא סומך על עצמי לרדת לבד במדרגות. ואז, ביום חמישי, מירב עלתה אליי ואליה בדירה. לא הודיעה מראש. פשוט דפקה בדלת עם תיק ניילון של חנות רהיטים.
היא אמרה שהבת שלה, נועה, יצאה מבית החולים לפני שלושה ימים. שהטיפול הצליח. ושהיא לא הפסיקה לחשוב על מה שהיה קורה אם דפנה הייתה לוקחת את הכסף, או פשוט משאירה את הארון שם ומישהו אחר היה מוצא אותו קודם.
בתיק היה חוזה. מירב, מסתבר, בעלת חלק בעסק משפחתי — חנות ריהוט וכלי בית ברחוב יגאל אלון בתל אביב, שהיא יורשת יחד עם אחיה אחרי מות אביהם. היא הציעה לאמא שלי משרה, לא כמתנה אלא כעבודה אמיתית: אחראית על מחלקת שירות לקוחות בחנות, משכורת התחלתית תשעת אלפים שקל בחודש, כפול כמעט ממה שהיא מרוויחה בעירייה. ולי, כי מירב שאלה ישירות מה קרה לרגליים שלי ולמה אני תמיד מלווה, היא הציעה לממן קורס הסבה מקצועית בהנהלת חשבונות, קורס אונליין שאפשר לעשות גם בישיבה, ועבודה חלקית בחנות בעתיד אם ארצה, בקבלת קהל בטלפון, לא דורש עמידה.
אמא שלי בכתה אז, פעם ראשונה שראיתי אותה כך מאז שאבא שלי מת — לא יבבה, רק דמעות שיורדות בזמן שהיא ממשיכה לשפוך תה לכוסות כאילו הידיים שלה לא יודעות להפסיק. אמרה לי אחר כך, כשמירב כבר הלכה: "אני לא בכיתי בגלל המשכורת. בכיתי כי מישהי ראתה אותנו."
חודשיים אחרי זה אמא כבר עבדה בחנות. עם המשכורת החדשה שלה, ועם קצת שהיא חסכה, שכרנו דירה קטנה ליד מושב כפר ביל"ו, לא בדיוק כפר אבל שקט ורחוק מהעיר, עם חדר בקומת קרקע בשבילי כדי שלא אצטרך מדרגות. יש שם חצר קטנה עם עץ לימון שאמא שלי מטפלת בו בכל בוקר לפני שהיא נוסעת לעבודה, ואני יושב שם עם הלפטופ לומד להנהלת חשבונות, לא במהירות, כי הראש שלי עוד צריך זמן בשביל זה, אבל מתקדם.
לפני שבועיים אמא הביאה הביתה תעודה — סיימה קורס ניהול משאבי אנוש שמירב שילמה עליו, כדי שתוכל להתקדם בחנות. שמה אותה על המקרר עם מגנט, ליד תמונה ישנה שלי מלפני התאונה, כשעוד יכולתי לרוץ. הביטה בתעודה שנייה, יישרה אותה קצת ביד, ואז פתחה את הדלת של המקרר להוציא את המרק, וריח העוף מילא את המטבח הקטן שלנו.
