שמעתי את הסיפור הזה מדוד שלי, שעבד שלושים שנה כמטפל בגן החיות של רמת גן, עד שיצא לפנסיה לפני חמש שנים. הוא היה מספר אותו בכל מפגש משפחתי, בכל יום הולדת, ותמיד היה מוסיף פרט חדש שכאילו לא היה שם קודם.
האורנג־אוטן בשם 217, או פשוט "הטמבל" — כך קראו לו רשמית בתעודות, אבל כל המטפלים כינו אותו "המלך" — הגיע לגן מגן החיות של פראג עוד ב-2003, כשהיה בן שמונה. כבר מההתחלה דוד שלי היה אומר שמשהו לא בסדר עם החיה הזאת: הוא היה עוקב בשקט מוזר אחרי המטפלים כשפתחו מנעולים, כאילו לומד בעל פה.
בפעם הראשונה הוא ברח בסוף שבוע של שבועות. בגן עבדו אז כחמישים איש, ואף אחד לא הבין איך קוף שמשקלו שמונים קילו הצליח למצוא את עצמו מעבר לגדר בגובה שלושה מטרים בלי סימן שמישהו דחף אותו או עזר לו לטפס. הוא פשוט הלך בשביל שבין דוכן הגלידה לכלוב החתולים, בוחן את המבקרים בשלווה כאילו קנה כרטיס בעצמו. אישה אחת אפילו ביקשה ממנו להצטלם — לא הספיקה להבין מה קורה, עד שהמטפלים הגיעו בריצה עם רשתות.
בפעם השנייה — כעבור שנה וחצי, כבר בחורף, כשהשבילים היו רטובים מגשם ומהצריף ליד הכניסה עלה ריח של שוקו חם שמכרו לתיירים. הפעם הוא הלך ישר לכלוב האריות ועמד מול הזכוכית, מביט בלביאה שהייתה, לפי מילות הדוד, "המומה יותר מכל פעם אחרת בחייה".
אבל החלק החשוב באמת בסיפור הזה הוא מתי.
מתי היה אורנג־אוטן נוסף, שהובא מגן החיות של ברלין במסגרת תוכנית חילופים. בין השניים משהו לא עבד כבר מההתחלה. הדוד היה מספר שכשהכלובים שלהם עוד היו סמוכים, לפני שהפרידו בין החיות, "הטמבל" היה עומד ליד המחיצה שעות ארוכות, בוחן את מתי במבט שהמטפלים ביניהם כינו "מבט של רואה חשבון" — כאילו סופר חוב שיגיש לגבייה יום אחד.
כשהוא ברח בפעם השלישית — זה היה בסוף אוגוסט, ממש לפני פתיחת שנת הלימודים, כשהגן היה מלא ילדים והורים — הוא פנה מיד לכלוב של מתי. לא לטיול. הוא התחיל לזרוק אבנים מעל הגדר, מכוון ישר לכיוונו של מתי, עד שהמטפלים עם רובי ההרדמה הגיעו בריצה לאורך כל השדרה, חולפים על פני עגלת גלידה והופכים בלון של ילד.
הנהלת הגן, אחרי ישיבה שנמשכה שלוש שעות, החליטה: להגביה את הגדר לארבעה מטרים, להתקין גדר חשמלית במתח נמוך שלא מזיק לחיה, ולשכור מטפסי הרים מירושלים כדי שיבדקו כל סדק בבטון. המטפסים מצאו שלוש נקודות שבהן תפרי הבטון היו שחוקים מעט — כל כך קטנים שעין אדם לא הייתה שמה לב, אבל מספיקים לקצות אצבעות של אורנג־אוטן. בסוף שבוע אחד אפילו התחפשו שני מטפלים למבקרים, העמידו פנים שהם אוכלים בורקס על הספסל ליד הכלוב, רק כדי לגלות באיזו דיוק "הטמבל" מחשב את הרגע שבו מתחלפת המשמרת.
אחרי הבריחה השלישית כתב עליו עיתון מקומי, ואחרי שבוע — גם הטלוויזיה הארצית. סטודנטים מהטכניון הדפיסו חולצות עם הכיתוב "חופש לטמבל" ומכרו אותן ליד שער הכניסה, עד שההנהלה ביקשה מהם לעבור לצד השני של הרחוב. דוד שלי שומר חולצה כזאת עד היום, מקופלת בארון בין תמונות ישנות.
אבל החלק שלא כתבו בעיתונים — ושדוד שלי סיפר רק לי, כששנינו ישבנו לבד במטבח ושתינו תה עם דבש — היה מה שקרה אחרי שהגביהו את הגדר.
מתי, האורנג־אוטן השני, שבו בעצם אף אחד לא התעניין באמת, הפך במהלך השנים של כל הקרקס הזה סביב בריחות "הטמבל" לדמות משנית בחייו שלו. המבקרים הלכו ישר לכלוב של "הטמבל", מתעלמים ממתי, למרות ששני החיות היו מאותו המין, מאותו הגיל, ובאו מנסיבות דומות. מתי פשוט לא היה זה שעליו כתבו בעיתונים.
מנהלת הגן, שרון אלמוג, שניהלה אותו כבר שבע שנים באותה תקופה, אמרה פעם בראיון לעיתונאי משפט שדוד שלי חוזר עליו מילה במילה עד היום: "כל השנים האלה נלחמנו שהוא לא יברח מהחלק שלו בגן, ושכחנו לשאול למה בכלל, כל הזמן הזה, הוא רצה דווקא להגיע למתי."
אחרי שש שנים נוספות, כש"הטמבל" הגיע לגיל ארבע עשרה, והגדר עם הגידור החשמלי ותפרי הבטון המחוזקים חסמו סופית כל אפשרות בריחה, קיבלה ההנהלה החלטה שאף אחד לא ציפה לה: העבירו את מתי לגן חיות אחר — גן החיות של חיפה, במסגרת הסכם חילופים שעורכי דין ניסחו במשך כמעט ארבעה חודשים.
הדוד היה נוכח בישיבה שבה נחתם ההסכם הסופי — מסמך שעלותו הגיעה לכמאה ושמונים אלף שקל להוצאות הובלה והתאקלמות. הוא סיפר שביום שבו העבירו את מתי מהכלוב לכלוב הובלה מיוחד, "הטמבל" עמד ליד הגדר וצפה בכל התהליך מההתחלה ועד הסוף, בלי להסב את המבט אפילו לרגע.
אחרי שמשאית ההובלה יצאה מהשער, "הטמבל" לא התקרב במשך שלושה ימים למקום שבו עמד קודם כלוב מתי. ביום הרביעי מצאו אותו המטפלים יושב על אותו הסלע שממנו נהג לזרוק אבנים, אבל הפעם הוא סתם הביט אל החלל הריק, במקום שהיה פעם ביתו של האורנג־אוטן האחר — ושבו עכשיו נטעו דשא חדש עם שלטים על תולדות הגן.
"הטמבל" מעולם לא ניסה לברוח שוב. לא בגלל שהגדר הפכה בלתי עבירה — אף שלמעשה כך היה — אלא, כפי שדוד שלי היה אומר בהנפת יד, כאילו זה מובן מאליו: "לא נשאר לו בשביל מה לברוח."
