בדרך כלל אני לא כותבת דברים כאלה. אבל היום, כ״ט באלול, יומיים לפני ראש השנה, כשכל השכונה בגני תקווה מריחה כבר מתפוחים וסופגניות מהמאפייה של יעקב ברחוב הרצל, החלטתי לשבת ולכתוב את מה שקרה לי בחודשים האחרונים.
קוראים לי שרית, אני בת חמישים ושתיים, מורה לחינוך מיוחד בבית ספר יסודי. בעלי, אבנר, נפטר בחג הפסח האחרון, לפני חמישה חודשים וחצי. התקף לב, בגיל חמישים ושמונה, בזמן שהוא תלה את השטיח על המסגרייה בחצר. אני מצאתי אותו. הפטיש עוד היה בידו.
מה שאני רוצה לכתוב לא נוגע רק לאבל. זה נוגע למה שקרה אחרי.
לאבנר היה בן מנישואיו הראשונים, גיל שמו. גיל בן שלושים ואחת, נשוי לענבל, שני ילדים קטנים. אני ואבנר היינו נשואים תשע עשרה שנה, בלי ילדים משותפים, אבל גיל תמיד קרא לי "שרית" בחמימות, ובאירועים משפחתיים ישבנו יחד, בישלתי לו את החמין שהוא אהב. חשבתי שיש בינינו קשר אמיתי.
אחרי השבעה, גיל התחיל להתקשר. בהתחלה חשבתי שהוא מתגעגע לאבא, רוצה לדבר, לספר זיכרונות. ואז הבנתי שהשיחות תמיד מסתיימות באותו משפט: "שרית, מה קורה עם הדירה?"
הדירה ברחוב ויצמן, שלושה חדרים, שאני ואבנר גרנו בה שמונה עשרה שנה מתוך תשע העשרה, הייתה רשומה על שנינו במושע — חצי־חצי. זה סידור שאבנר עשה עוד לפני שהכרנו, כשקנה את הדירה מכספי הגירושין הראשונים ואז הוסיף אותי כבעלים משותפת כשהתחתנו, כמחווה. גיל ידע את זה מאז ומתמיד ולא אמר מילה — עד שאבא שלו מת.
לפני שלושה שבועות הוא הגיע לביקור. ישב במטבח, אכל את העוגה שהכנתי, ואז שלף מהתיק שלו תיקיית ניילון כחולה עם דפים. "עשיתי חשבון עם עורך דין," הוא אמר. "אתה יורש כחוק, מגיע לך רבע מהדירה. אבל אם תמכרי ותקני משהו קטן יותר, ניתן לך ולנו לחלק את זה בצורה שתשאיר לך יותר נזילות."
הבנתי את המשחק. הוא לא רצה רבע. הוא רצה שאני אמכור דירה של שמונה מיליון וחצי שקל בשוק היום, לצאת מרחוב ויצמן, ולתת לו ולענבל לקנות דירה בבת ים בעזרת ה"מתנה" שלי.
אמרתי לו שאני צריכה לחשוב. הוא חייך, קם, ואמר: "אבא היה רוצה שכולנו נגיע להסכמה. אל תעשי לו את זה."
זה המשפט ששבר לי משהו. "אל תעשי לו את זה" — כאילו אני זו שפוגעת במתים, ולא הבן שלו שמחשב ירושה חמישה חודשים אחרי שאבא שלו מת עם פטיש ביד.
באותו לילה לא הצלחתי לישון. קמתי בשתיים ורבע, עשיתי לי תה, ופתחתי את הארון בחדר העבודה של אבנר — הארון שלא נגעתי בו מהיום שהוא מת, כי כל פעם שפתחתי אותו הריח שלו, קפה טורקי מהול בטבק פייפ, עלה לי לגרון ונחנקתי. הפעם לא נחנקתי. הפעם חיפשתי משהו קונקרטי: את התיקייה עם הניירת של הדירה.
מצאתי אותה בין קבלות ישנות ופוליסת ביטוח חיים שהתפוגגה. ובתוכה, מקופל בשניים, מסמך שלא ידעתי שקיים — צוואה. לא הצוואה הרשמית שהייתה אצל עורך הדין המשפחתי, זו כללה רק חלוקה כללית של "רכוש משותף לפי דין". זו הייתה תוספת, נספח, שאבנר כתב וחתם עליו לפני שנתיים בעורך דין אחר, ברחוב אחד העם בתל אביב, שאפילו לא הכרתי.
בנספח כתוב, במפורש: "בכל מקרה של סכסוך בנוגע לדירת מגורינו ברחוב ויצמן, רצוני שאשתי שרית תישאר בדירה ותקבל את מלוא חלקי בה, ללא תנאי, ככרת תודה על שמונה עשרה שנה שדאגה לי, טיפלה בי כשהייתי חולה בכליות, ותמכה בי כשנפרדתי מהאישה הראשונה שלי בדרכים לא פשוטות."
הוא לא סיפר לי על זה. אולי כי לא רצה לפתוח קרב עם גיל בחייו. אולי כי חשב שיש עוד זמן. אבל זה היה שם, בכתב ידו, עם שתי חתימות עדים.
לקחתי את הנספח, סיכת ראש שלי בשיער עדיין לא סרוקה, וישבתי במטבח עד הבוקר.
ביום שלישי הזמנתי את גיל. אמרתי לו שיש לי משהו להראות לו ושענבל צריכה לבוא גם.
הם הגיעו בשעה שמונה בערב, אחרי שהילדים נרדמו אצל השכנה. גיל נכנס בביטחון, כאילו כבר סגר את העסקה בראש. ענבל נכנסה אחריו, שקטה יותר, מסתכלת בדירה כמו מישהי שכבר מדמיינת אותה מפורקת ולמכירה.
שמתי על השולחן שלושה דברים: את הנספח לצוואה, מכתב מעורך הדין ברחוב אחד העם שאישר את תוקפו המשפטי (התקשרתי אליו יומיים קודם, והוא זכר בדיוק את הפגישה עם אבנר), ואת חוזה הדירה המקורי.
"גיל," אמרתי, "אבא שלך חתם על זה לפני שנתיים. הדירה, כל חלקה, שלי. לא רבע. לא הצעת מכירה. שלי."
הוא קרא את הדף פעמיים. הפנים שלו החווירו. "זה… זה לא הגיוני. הוא לא היה עושה דבר כזה בלי לספר לי."
"הוא לא היה חייב לספר לך כלום, גיל. זה הכסף שלו, הבית שלו, ההחלטה שלו."
ענבל שמה יד על הזרוע שלו, אבל הוא הזיז אותה. "אז מה, נשארנו עם כלום?"
"נשארת עם רבע מהחיסכון שלו בבנק הפועלים ועם החלק שלך בקרן הפנסיה, בדיוק כמו שכתוב בצוואה הרשמית. זה לא כלום, זה כמאתיים ושבעים אלף שקל. אבל הדירה לא לדיון."
הוא ניסה עוד פעם, קולו עלה: "נלך לעורך דין, נערער-"
"תעשה מה שאתה צריך לעשות," עניתי. "אבל תדע שהמסמך הזה חתום ומאושר, ואני לא אמכור את הבית שאבא שלך רצה שאני אחיה בו. אתה יכול לבוא לפה בחגים, בערבי שבת, כשיש שלום. אבל לא תבוא יותר לחשב את שווי הדירה שלי."
הם עזבו בלי לומר שלום. השבוע קיבלתי הודעה מעורך דין מטעמם, בקשת בירור. שלחתי לו את המכתב מהעורך דין ברחוב אחד העם. עדיין לא קיבלתי תשובה.
הלילה, ערב ראש השנה, אני יושבת במטבח שוב, מכינה תבשיל דגים לסדר החג — אף אחד לא יבוא, אבל אני עושה את זה בכל זאת, כי אבנר אהב את הריח הזה בבית. השטיח שהוא תלה על המסגרייה עוד תלוי בחצר, קצת דהוי מהשמש. לא הורדתי אותו. לא בגלל שאני לא מסוגלת. אלא כי אני בוחרת מה נשאר תלוי, ומה נופל.
