Zone 4.0
עמדתי ליד החלון עם כוס תה בירדית, וזה היה בדיוק בשעה שש בבוקר כשהשמש עוד לא הספיקה לחמם את המרפסות של השכנים, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה שטויות.
אני לא יודעת למה נסעתי עם מיכל לשוק הפשפשים ביפו. אולי כי היא אמרה שזה יעשה לי טוב, ואולי כי פשוט לא היה לי כוח להגיד לא. מאז
דירת שני חדרים ברחוב חלוץ: הסיפור שאורית לא סיפרה לאף אחד "כן, קניתי את הדירה בעצמי. בכסף שלי. ולא הייתי צריכה את האישור שלכם בשביל זה" — אורית
הכלב ברונו התנגש בדלת הזכוכית של החנות שלי ברבע לתשע בערב, בדיוק כשסגרתי את הקופה. הדלת נפתחה כמעט מעצמה, והוא נכנס פנימה — מסה שחורה ענקית, נושם בכבדות,
זה היה יום חמישי. שעת צהריים חמה בטבריה, כזו שהאוויר בה עומד כמו מים באגם, והמרפסת שלנו משקיפה אל הכינרת כשהיא מנצנצת מרחוק. יולי בת השנתיים שיחקה על
זה עוד מקרה שאני נזכרת בו כשמישהו שואל אותי למה אני עדיין עובדת שם אחרי שבע עשרה שנה. אני עומדת שם מהבוקר עד הערב, רואה אנשים חוזרים משדה
Люди в моєму місті кажуть саме так — про немодних дітей, невдалі шлюби, а іноді про кошенят, яких хтось не забрав вчасно з коробки біля смітника. **Тіло, яке
שלושים ושתיים שנה, כל ערב באותה שעה בדיוק — תשע ורבע — בעלי אבנר היה מניח על שולחן המטבח שתי כוסיות זכוכית עבות, מאלה שקונים בשוק תלפיות בסלים
עמדתי ליד החלון עם כוס תה ביד וניסיתי לשכנע את עצמי שזה שום דבר. שאני אישה בוגרת, בת שישים ואחת, מורה לחשבון בדימוס מנתניה, ולא אתמוטט בגלל נוף
אני לא יודעת למה דווקא המספר שמונה־עשרה תפס אותי. אולי כי שמונה־עשרה זה הגיל שבו נועם תכנן ללמד אותה לנהוג. הוא אמר את זה פעם אחת, בלילה, במטבח