Zone 4.0
כשהבת שלנו מלאו חודשיים, סבתא רבתא שלה הופיעה אצלנו בדלת. נסעה ארבע שעות באוטובוס מחיפה ועד באר שבע, עם תיק בד ישן ועם קופסת עוגיות מעשה ידיה. שמה
אני עובדת קבלה במרפאת נשים פרטית ברחוב ביאליק ברמת גן כבר תשע שנים, ובדרך כלל אני לא זוכרת מטופלות בשם. אבל את מיכל שגיא אני זוכרת, כי היא
אני עובד כמאבטח בשופרסל ברחוב אבן גבירול בתל אביב כבר אחת עשרה שנים. משמרת משבע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים, מדים כחולים, חגורה עם קשר, ובמשך השנים האלה
אני עדיין זוכר את הרגע שקולונל רותם ברקאי נכנסה לחדר המיון בבית החולים איכילוב. אבל רגע, אני מקדים את עצמי. אני צריך לספר לכם קודם מי אני, כדי
בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע לרעש. לא ככה, בכל אופן. שלושים ושבע שנים עבדתי כמנהלת משמרת בחדר מיון בתל השומר. משמרות של שתים עשרה שעות, עשרים וארבע שעות,
הקומקום שרק ברקע, וטליה עדיין לא שמה לב שהוא כבר רותח שלוש דקות. היא ישבה ליד שולחן העץ במטבח הקטן שברחוב ביל"ו בחולון, ומול העיניים שלה – תיק
קוראים לי איתן ברקוביץ', בן שישים ושבע. שלושים ותשע שנים עמדתי במטבח של מסעדה שנושאת את השם שלי, "החצר של ברקוביץ'", ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מכרתי אותה
קוראים לי יואב. אני בן שלושים ושמונה, עובד כמהנדס תוכנה בהייטק בתל אביב. נשוי למיכל כבר שבע שנים. יש לנו שתי בנות, משכנתא על דירה ברמת גן, וחתולה
אני בן שלושים ושלוש, מנהל ספרייה בבאר שבע, ואמא שלי גרה בקריית גת, ארבעים דקות ממני. היא מתקשרת כל שבוע עם אותה שאלה: "אתה חייב לחזור לחיים שלך,
אני עובד בסוכנות נדל״ן בפינת אלנבי ורוטשילד כבר אחת־עשרה שנה. בזמן הזה ראיתי כל כך הרבה עסקאות, גירושים, שערוריות וטרגדיות שקטות, שכבר קשה להפתיע אותי במשהו. אבל את