עמדתי ליד החלון עם כוס תה בירדית, וזה היה בדיוק בשעה שש בבוקר כשהשמש עוד לא הספיקה לחמם את המרפסות של השכנים, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה שטויות. שאני אישה בוגרת, בת שישים ואחת, מנהלת חשבונות בגמלאות מרמת גן, ולא אתפרק בגלל נוף מחלון. אבל הגרון שלי נחנק. לא בגלל מכל האשפה שראיתי דרך הזכוכית – בגלל המשפט האחד של רותי, שנאמר קליל, כמעט בשמחה, כשנכנסנו לצימר: "לאמא ממילא לא אכפת, העיקר מיטה נוחה".
הנחתי את הכוס על אדן החלון וישבתי על המיטה. הקפיצים חרקו. מהמסדרון נשמע הצחוק של הנכדים שלי – עידו ונויה – וקולה של רותי קוראת: "תראו איזה נוף, בואו למרפסת!". מרפסת. כמובן.
הרעיון לנסיעה המשפחתית לצפון נולד בפברואר, בארוחת שישי אצלי בשכונת נווה שאנן. רותי הגיעה עם בעלה אלון והילדים, ואילו בני הצעיר, גיא, הגיע לבד כי בת הזוג שלו, מיכל, הייתה בתורנות בבית החולים איכילוב. בישלתי מרק עוף וקובה, כמו בכל ערב שישי כבר שנים. רותי הניחה את המזלג ואמרה: "אמא, אולי ניסע ביחד לאנשהו? כל המשפחה? כבר המון זמן לא היינו".
שמחתי. באמת שמחתי. כי מאז שיהודה נפטר – לפני שלוש שנים, בחודש אב – ימי שישי היו היום היחיד שבו לא הייתי לבד בדירה. את שאר השבוע מילאתי כמו שיכולתי: הספרייה השכונתית, הליכה לאורך פארק הירקון, קניות בסופר שופרסל שנמתחות על שעה וחצי, רק כדי שיהיה לאן ללכת.
"ראש פינה!" – קבע אלון, החתן, הגבר שתמיד קובע. מהנדס תשתיות, רגיל לתקציבים וללוחות זמנים. "אני אמצא צימר, נחלק את העלות שווה בשווה, שיהיה הוגן". הוגן. זו הייתה המילה האהובה עליו. "הוגן" משמעו: כולם משלמים אותו סכום. אני מקצבת המוסד לביטוח לאומי, הם משתי משכורות של מהנדסים.
לא התנגדתי. אני אף פעם לא מתנגדת כשמדובר בכסף. יהודה לימד אותי את זה – אל תתלונני, אל תבקשי, אל תראי שחסר לך. אז העברתי את החלק שלי, אלף מאתיים שקל, מחשבון צנוע שנשאר בו אחרי זה בקושי מספיק לחשבונות. "אמא, בחרתי לך חדר בקומת קרקע, שלא תצטרכי לעלות מדרגות" – כתבה לי רותי בוואטסאפ שבוע לפני הנסיעה. עניתי: "תודה, מותק". לא כתבתי שאני בת שישים ואחת ולא שמונים, ושמדרגות לא מהוות בעיה בשבילי. לא כתבתי, כי לרותי נעים להרגיש שהיא דואגת לי. ולי נעים כשלרותי יש את התחושה הזו.
החדר בקומת הקרקע התברר כחדר ליד המדרגות שיורדות למחסן. צר, עם מיטת יחיד וחלון שפונה לגג בטון ומתחתיו עמדו פחי האשפה של הצימר. באוויר עמד ריח קל של לחות. "איזו מיטה נוחה!" – אמרה רותי, מתיישבת עליה לבדיקה וקופצת קלות. הבטתי בה וחשבתי: את אפילו לא רואה שאת עושה את זה.
הדירה שלהם הייתה קומה מעליי. שני חדרים, מטבחון, מרפסת עם נוף להר מירון. הנכדים רצו מיד למרפסת, אלון השתרע על הספה עם הטלפון, ורותי התחילה לפרוק תיקים, מזמזמת לעצמה. גיא קיבל חדר לידי – קטן, אבל עם חלון לגינה. "אמא, בואי נחליף" – הציע מיד כשראה את הנוף שלי לפחים. "אל תהיה מטומטם, לך יהיה שם צפוף" – אמרתי. "ולך יהיה פה עצוב" – ענה בשקט.
גיא. הבן הצעיר שלי. בן שלושים ושלוש, מכונאי במוסך ברחוב יגאל אלון, גרוש כבר שנה. היחיד שלפעמים מתקשר באמצע השבוע לא בשביל לבקש משהו, אלא רק כדי לשאול: "אמא, מה איתך?".
לא החלפתי חדרים. אמרתי שטוב לי כאן. והלכתי לארוחת ערב, שאכלנו במסעדת הצימר – שוב בחלוקה שווה. שישים ושתיים שקל על מרק ירקות ותה. אלון הזמין אנטריקוט עם תוספת צ'יפס כפולה ובירה. תשעים שקל. את החשבון חילקו "לפי גולגולת", כולל שלי.
למחרת יצאנו למסלול להר מירון. הנכדים רצו קדימה, רותי ואלון בקצב בינוני. אני הלכתי מאחור, עם גיא. הברך שלי כאבה – אותה ברך שאני מחכה לתור אצל אורתופד בקופת חולים כבר עשרה חודשים – אבל לא אמרתי כלום. כי לאמא ממילא לא אכפת.
בנקודת תצפית ליד מעיין ישבנו על ספסל עץ מול הנוף. אלון צילם. רותי העלתה את התמונות לפייסבוק: "טיול משפחתי, הלב מלא!" – עם שלושה לבבות. באף תמונה לא הייתי.
"ואותי תצלמו?" – שאלתי לבסוף. רותי נבהלה לרגע. "אוי, אמא, סליחה! בואי, נצלם ביחד!".
צילמה תמונה אחת. אני עם ג'קט פליז כחול, עם החיוך שהכרתי מהמראה – מנומס, מתורגל. את התמונה הזו היא לא העלתה לפייסבוק.
בערב, כשהנכדים כבר ישנו, ורותי ואלון צפו בסדרה בדירה שלהם, גיא דפק על הדלת שלי. נכנס, ישב על הכיסא היחיד בחדר, הביט בחלון ואמר: "זה לא הוגן, אמא". "מה לא הוגן?"
"הכול. החדר הזה. החשבונות האלה. התמונות. איך שרותי אומרת עלייך 'לאמא ממילא לא אכפת'".
רציתי להגיד: עזוב, אל תעשה מזה עניין. רציתי להגיד: לרותי יש לב טוב, היא פשוט לא חושבת. רציתי להגיד: אני אמא, לאמהות באמת לא אכפת, העיקר שהילדים מאושרים.
אבל במקום זה ישבתי על המיטה החורקת, הבטתי בגג הבטון מעל פחי האשפה מבעד לחלון, ואמרתי: "לא, גיא. לא ממילא לא אכפת לי. כבר הרבה מאוד זמן לא ממילא לא אכפת לי".
השתררה שתיקה – אולי חמש שניות, אבל מספיקות כדי שמשהו בינינו יישבר ומשהו אחר יתחיל לצמוח. גיא התכופף, אחז בידי ואמר: "אז תגידי לה את זה".
למחרת בבוקר, בארוחת הבוקר, רותי סיפרה על התוכניות ליום – מפל בניאס, ואז גלידה בצפת. אלון חישב כמה זה ייצא לגולגולת. הנכדים ציירו הרים על מפיות נייר. גיא הביט בי מעל כוס הקפה. חיכה.
הנחתי את הכפית. שאפתי אוויר. ואז אמרתי לרותי: "רגע, לפני שתמשיכו לתכנן – יש לי משהו להגיד".
היא הרימה מבט, מופתעת מהטון. "אמא, מה קרה?"
"מה שקרה זה שאני חוזרת לתל אביב אחר הצהריים. גיא נוסע איתי, אם הוא רוצה. ולפני שאני עולה לאוטובוס, אני רוצה שתדעי דבר אחד: אני שילמתי אלף מאתיים שקל בשביל חדר ליד המדרגות למחסן, עם נוף לפחי אשפה, כי חשבת שממילא לא אכפת לי. טעית. תמיד אכפת לי. פשוט אף פעם לא אמרתי".
אלון ניסה להתערב, משהו על "אף אחד לא התכוון", אבל הרמתי יד ועצרתי אותו. לא אליו דיברתי. הבטתי ברותי, שישבה בלי לזוז, עם המזלג תלוי באוויר מעל הצלחת.
"מחר בבוקר אני מתקשרת לעורך הדין שטיפל בירושה של אבא שלכם", המשכתי. "יש שם חשבון חיסכון על שמי, שהקציתי בזמנו בתור עזרה לכם לדירה הראשונה – שלושים ואחד אלף שקל. תכננתי לחלק את זה שווה בשווה ביניכם, כמו שהכול תמיד 'הוגן'. עכשיו אני מעבירה את החלק שהיה מיועד לך, רותי, לגיא. הוא זה שדואג לי כשאף אחד לא מסתכל".
הפעם הזאת רותי לא בכתה ולא התנצלה בקול רם. היא הסתכלה על אלון, ואז עליי, ופלטה: "אמא, זה… זה לא הוגן".
"הוגן", אמרתי, "זה בדיוק המילה שרציתי לשמוע ממך".
לקחתי את התיק שלי, שכבר היה ארוז מהערב הקודם – כי ידעתי, עוד לפני שירדתי לארוחת הבוקר, שזה היה הבוקר שבו אני עוזבת. גיא קם בלי מילה, לקח את התיק שלו מהחדר לידי. יצאנו יחד לתחנת האוטובוס בכניסה לישוב, שם עמד כלב משוטט של השכונה ונבח פעם אחת לעברנו ואז המשיך לישון בצל.
חלפה כמעט שנה מאז אותו בוקר בצימר בגליל. גיא ומיכל התחתנו בקיץ, בגן אירועים קטן בגבעתיים, ובחתונה עמדתי לידם כשחתמתי על הכתובה כעדה – לא בתור אמא ש"ממילא לא אכפת לה", אלא בתור מי שהזמינו במיוחד לעמוד שם. רותי ואלון הגיעו, ישבו בשולחן קרוב, ולקראת סוף הערב רותי ניגשה אליי לרחבה ואמרה שהיא סוף סוף הבינה למה התכוונתי כשדיברתי על "הוגן". לא ביקשתי ממנה להתנצל שוב – כבר עשתה זאת בטלפון, שבועיים אחרי הטיול. מה שכן שינה אצלי משהו קרה מאוחר יותר, כשגיא סיפר לי בטעות שאותם שלושים ואחד אלף שקל שהעברתי אליו שימשו כמקדמה לרכישת ציוד למוסך העצמאי שהוא פתח ברחוב יגאל אלון – אותו מוסך שבו הוא היה שכיר עד אז. הבנתי שהכסף לא נשאר בחיסכון, אלא הפך למשהו שהוא בנה בעצמו, בידיים שלו, כמו שהוא תמיד בונה דברים בשקט, בלי שאף אחד יבקש ממנו דיווח.
