הוא הסתכל עליי רגע אחד, ואז אמר את זה. "באת לפה עם תיק אחד. עם תיק אחד גם תעופי."
המילים האלה נחתו עליי כמו דלת ברזל שנטרקת. עמדתי בסלון הדירה ברחוב אחד העם בתל אביב — דירה ששיפצנו ביחד, שצבעתי בה קירות, שתליתי בה וילונות. ודרך החלון הפתוח נכנס ריח של פלאפל מהדוכן למטה, מעורבב עם צפירות בלתי נגמרות של אוטובוסים.
אמיר אפילו לא טרח להרים את העיניים מהטלפון. האגודל שלו גלל עוד סרטון טיקטוק.
— אתה רציני? — הקול שלי נשמע לי זר. חלול כזה.
— מתי שיקרתי לך? — הוא שאל, ועדיין לא הסתכל.
הכרתי אותו לפני תשע שנים, דרך אפליקציית היכרויות. הוא היה בן 38, גרוש פלוס שני ילדים בסופי שבוע, עם חיוך שתמיד היה קצת עקום לצד ימין. עבד כאיש מכירות בחברת מיזוג אוויר. אני הייתי אז מעצבת פנים מצליחה, עם משרד קטן משלי בחיפה. דירת שלושה חדרים שקניתי בכסף שלי, סוזוקי ג'ימני אדומה שחנתה מתחת לבית.
הוא היה מגיע לחיפה כל שישי בצהריים. היינו יושבים על החוף, שותים בירה גולדסטאר, והוא סיפר לי תוכניות. איך נעבור לתל אביב ביחד. איך נפתח בית קפה-גלריה בפלורנטין — אני אעצב, הוא ינהל. איך החיים שלי יהיו קלים יותר, כי "אני אטפל בהכול, דנה."
אמא שלי התקשרה שבוע לפני שמכרתי את הדירה.
"את בטוחה?"
"לגמרי," אמרתי לה. "אמיר לא דומה לאף אחד שהכרתי."
היא שתקה כמה שניות. שמעתי אותה נושפת עשן סיגריה. "אני רק אומרת, בת שלי — חשבי פעמיים."
לא חשבתי אפילו פעם אחת.
מכרתי את הדירה. את הג'ימני נתתי לאח שלי. פרקתי את המשרד. העברתי את הכסף לחשבון משותף — 340 אלף שקל. "חצי מהקפה-גלריה שלנו," הוא אמר. "בקרוב נוסיף את השאר."
"בקרוב" נמשך שמונה שנים.
הקפה-גלריה נפתח ונסגר כעבור שנה וחצי. אחר כך אמרנו שאנחנו "מחפשים את הכיוון". עבדתי בעיצוב עצמאי מהבית, לפעמים. לפעמים עזרתי לו בניירת של העסקים הקטנים שהוא ניסה להרים — יבוא רהיטים מסין, שותפות בחנות טלפונים סלולריים בנווה שאנן. שום דבר לא החזיק מעמד.
אבל השכירות על הבית תמיד הגיעה בזמן. והטיולים לקפריסין. והארוחות במסעדות. "סמוכי עליי," הוא היה אומר כששאלתי מאיפה התקציב. "יש דברים שאת לא צריכה לדאוג לגביהם."
אני לא דאגתי. זאת הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי.
הבוקר שבו הכול התפוצץ התחיל דווקא בסתם ויכוח. רציתי לטוס להורים שלי, שלא ראיתי אותם שנה וחצי. הוא אמר שאין כסף.
— אין כסף? — הרמתי גבה. — לאן הלך הכסף?
הוא משך בכתפיים. משהו בתנועה הזאת גרם לי לפתוח את המחשב. לחפש. להיכנס לחשבון הבנק.
היתרה: מינוס 1,200 שקל.
הדף האחרון שהצלחתי לפתוח לפני שהוא חטף ממני את הלפטופ היה העברת כספים. לא היה שום חיסכון. שום השקעה. לא היה שום "חצי שני". הכסף שלי פשוט מימן את אורח החיים שלו — במשך שמונה שנים.
— איפה ה-340 אלף שלי? — שאלתי.
הוא הביט בי כאילו שאלתי אותו למה השמיים לא ירוקים.
— 'שלך'? — הוא חייך את החיוך העקום הזה. — באת לפה עם תיק אחד. הכול בפנים היה שלי.
החתול של השכנה, חתול רחוב שמן שאמיר הניח לו להיכנס לפעמים, ישב על אדן החלון וקירק אליי. לא ידע מה קורה, רק רצה אוכל.
המשכתי לעמוד שם. לא בכיתי. לא צעקתי. הושטתי יד ולקחתי את המזוודה מהארון. לא מזוודה — תיק גב צבאי גדול וירוק, עם הרצועות המרופטות. איתו באתי. בתוכו זרקתי שתי חולצות, ג'ינס, ואת הקופסה הקטנה עם התכשיטים מאמא.
הוא עדיין גלל בטלפון.
— המפתחות, — אמרתי.
— על השידה.
יצאתי מהדירה. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. השמש של אוגוסט הלמה על האספלט. התיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד, מול קיוסק פתוח, והתחלתי לצלם את כל המסמכים שהיו לי בטלפון.
חוזי השכירות. דפי חשבון ישנים. צילום המסך של ההעברה הראשונה — 340 אלף. לא היה כתוב "מתנה". לא היה כתוב "הלוואה". פשוט סכום, תאריך, שם.
שלחתי הכול למי שהייתה השותפה שלי בחיפה, עורכת דין. הודעת וואטסאפ אחת: "יש לי שלוש שעות עד שהרכבת יוצאת. תגידי במה אני יכולה להיאחז."
הטלפון צלצל תוך שש דקות.
— תגידי לי שאת צוחקת.
— אני לא.
— דנה. הסכום עבר לחשבון משותף. לכו תוכיחי שזו לא מתנה בין בני זוג.
אבל לא ניתקתי. ישבתי על הספסל והקשבתי. איפשהו בדרך היא מצאה את החוליה החלשה: בדו"ח השנתי של 2016 הסכום הופיע כ"השקעה בעסק", עם מספר עוסק מורשה — העוסק שלו. שלוש מילים ששינו הכול.
— זהו? — שאלתי. — שלוש מילים?
— שלוש מילים, — חזרה אחריי, — ועורך דין טוב.
בשעה שבע בערב חזרתי לרחוב אחד העם. עליתי במדרגות. לא צלצלתי — המפתח עוד היה אצלי.
אמיר ישב בדיוק באותו מקום. המסך של הטלפון האיר את הפנים שלו.
— שכחת משהו? — שאל בלי להרים את הראש.
— שכחתי להגיד לך משהו.
עכשיו הוא הרים את הראש.
— בשבוע הבא תקבל מכתב מעורך דין. אם ה-340 אלף לא חוזרים תוך שלושים יום — התיק עובר לבית משפט. יש לי את כל המסמכים. וגם — נשמתי עמוק, — גם את ההקלטה של השיחה שלנו מהבוקר. אתה זוכר שאמרת "באת לפה עם תיק אחד"? הטלפון היה על השולחן. הקליט.
הוא הביט בי. הפה שלו נפתח, נסגר, נפתח שוב.
— את בלוף.
— נבדוק, — אמרתי, וכבר הייתי חצי בחוץ.
בחדר המדרגות, ליד הדלת, היה מונח ארגז חלב ריק שריח חמוץ עלה ממנו. לקחתי אותו וירדתי. למטה, ליד הפח, הוא זרק את שאריות הפלאפל שלו. זרקתי את הארגז ופסעתי לכיוון התחנה המרכזית, תיק גב ירוק על הכתף, טלפון ביד.
שלושים ואחת דקות לרכבת.
