אמרתי לרופאה שאמא שלי לא זוכרת

דוקטור לוי שאלה את אמא שלי איך היא מרגישה. אמא פתחה את הפה, בדיוק כמו שתמיד עשתה כשרצתה לספר משהו – לאט, עם הידיים שלובות על התיק – ואני שמעתי את עצמי חוצה אותה: "דוקטור, תדברי איתי. אמא ממילא לא תזכור."

והיה שקט. סוג השקט שהיה עומד במטבח כשהייתי בן שש-עשרה, אחרי ששברתי צנצנת ריבה, וידעתי שאבא מחכה לראות אם אתנצל. אמא רק הביטה ישר קדימה, על פוסטר גדול של לב חתוך על הקיר, ואני עמדתי במעיל הגשם שלי, התיק תלוי על הכתף, ופתאום לא ידעתי איפה לשים את הידיים.

אני יובל. אמא שלי קוראים אורה, והיא בת שישים וחמש. שלושים ותשע שנים עבדה כחשבת בחברת נדל"ן ברמת גן – תראי לה דוח רווח והפסד מלפני עשור, והיא תגיד לך באיזה חודש הטעות. אבא שלי, משה, הלך לעולמו לפני שבע שנים. סרטן בלבלב, ארבעה חודשים מהאבחנה ועד ההלוויה. מאז אמא גרה לבד בדירה קטנה ברחוב פרוג, בלי מעלית, דירה שהיא ואַבָּא קנו ביחד כשאני הייתי חייל.

בדרך לקרדיולוגית, היא ישבה לידי באוטו. לא דיברה. באוטובוסים היא כבר לא נוסעת – העדפתי לקחת אותה בעצמי, כי האוטובוסים באיילון עומדים, והיא תמיד מתבלבלת עם הרב-קו. מלפני חודש היא שכחה תור לרופא עיניים. לפני כן, שכר הדירה של המקלט שהיא משכירה עמד חודשיים בלי ששולם – כי חשבה שההוראת קבע עוד עובדת. אלו דברים קטנים, אבל אני… אני מפחד.

וזו כל הבעיה. אני מפחד, ובגלל זה, כשד"ר לוי שאלה אותה שאלה, מיד דיברתי במקומה. כי אני יודע הכול: המינונים, השעות, הלחץ דם שלה אתמול בערב – איך? התקנתי לה שעון חכם עם מדידה אוטומטית, והיא לא לגמרי מבינה אותו, אבל התוצאות עוברות ישירות לטלפון שלי. אני בודק כל ערב. "126 על 78," אמרתי לרופאה, "והדופק 72."

ד"ר לוי רשמה במחשב. ואז שאלה: "ואורה, את לוקחת ביסופרולול כל בוקר?" ואמא ואני ענינו ביחד "כן". הצצתי בה. היא החזיקה את התיק שלה בשתי ידיים, והסתכלה עלי לרגע – מבט כזה, לא כועס, לא פגוע, משהו אחר. כמו שהיא מסתכלת על פרחים יבשים באגרטל. "אתה רואה," אמר המבט הזה, "אין לי מה להוסיף."

אחרי הבדיקה, בחזרה הביתה, היא שאלה: "למה אמרת את זה, יובלי?" היינו תקועים ברמזור בדרך נמיר. גשם התחיל לרדת, גשם תל אביבי דקיק, כזה שמלכלך יותר משמנקה. "מה אמרתי?" אמרתי. "שלא אזכור." היא לחשה – והיא כמעט ולא לוחשת. "כי לא זכרת," אמרתי. "התור לרופא העיניים. ושכר הדירה." "פעם," היא אמרה. "פעם ועוד טעות אחת עם ההוראת קבע. זה לא הופך אותי למישהי שלא יודעת להגיד איך היא מרגישה."

לא עניתי מיד. ברדיו השמיעו את קול ישראל, איזו כתבה על תקציב הבריאות. הרמזור התחלף, ואמרתי, "אמא, רוב האנשים בגילך מתחילים לשכוח. זה לא בושה." וברגע שהמילים יצאו, הרגשתי איך המכונית כולה מסריחה מפטרונות. אבל לא יכולתי לעצור.

היא קנתה את הדירה ברחוב פרוג עם אבא, כשהייתי קטן. אני זוכר את אבא עולה בשלוש קומות – בלי מעלית – עם שקיות של ירקות משוק הכרמל, צועק, "אורה, תורידי לי את הלחץ דם!" ומתלונן על השרירים. שבע שנים עברו, ואמא נשארה שם. כל ערב בשעה תשע, התקשרתי. "מה שלומך, אמא?" לילה אחד היא לא ענתה. חייגתי שוב. כלום. בפעם השלישית התקשרתי לרחל, השכנה מקומה ראשונה, אישה מבוגרת שאוהבת לרכל אבל יש לה לב טוב. "רחל, תבדקי אם אצל אמא דולק אור." "רגע, יובל, אני אעלה…" היא התנשפה במדרגות. "דולק, חמוד. היא בסדר. ישנה מול הטלוויזיה."

זה התחיל בקטן. בהתחלה, אחרי ההלוויה, עזרתי לה עם ביטוח לאומי – לא הבנתי איך מישהי כל כך חדה יכולה להתבלבל בטפסים. "יובל, אני יכולה לבד," היא אמרה. "אבל למה לבד, אמא," עניתי, "כשיש אותי?" ומשם, זה גלש.

אחרי חודש, מילאתי לה מרשמים. אחרי חודשיים שמתי לה אפליקציית תזכורות לתרופות, שמצפצפת כמו אזעקה של חדר ניתוח. אשתי מיכל התחילה לבשל בסופי שבוע – עוף בתנור, קציצות, מרק – ולהקפיא בקופסאות עם תוויות בכתב ידה: "להפשיר ערב קודם". "אתה יודע," אמרה מיכל, "היא לא ביקשה." "אבל היא צריכה," עניתי.

האמת? חשבתי על אבא. כשהוא מת, הייתי בן שלושים ושתיים, עם הלוואה גדולה ועם נועה בת השנתיים. לא הספקתי להציל אותו. לא הספקתי להגיד לו, "אני אהיה שם". ואז נותרה אמא, לבד, בקומה השלישית, ואני – אני החלטתי שאצילה את מי שנותר.

אבל יש הבדל בין להציל מישהו לבין לחנוק אותו, וביום ראשון אחד, זה דפק בדלת.

נסעתי לאמא אחרי המשמרת, עם קופסאות של מיכל. נועה ישבה מאחור – בת שמונה, צמות ג'ינג'יות, חצי דמות של סבתא. במטבח, אמא עמדה ליד השיש, מנגבת ספל ישן עם ורדים מצוירים. "הבאתי לך אוכל לשבוע," הנחתי את השקית. "להקפיא."

אמא הציצה בקופסאות. "יובל, אני יודעת לבשל." "אבל למה שתעמדי ליד הסירים? תנוחי." נועה ציירה ליד השולחן, ופתאום הרימה ראש ואמרה: "סבתא, אבא אמר שכשתהיי ממש מבוגרת תגורי אצלנו. בחדר האורחים."

הדם עלה לי לפנים. "נועה, תאכלי תפוח." אבל המילים ריחפו באוויר, כמו צנצנת ריבה שהתנפצה שוב. בתוך הראש שלי, באמת היה תרחיש: רחוב פרוג, קומה שלישית, מדרגות שלא נגמרות, רגל חלשה. אולי, בעוד שנתיים, היא תיפול. ואין מי שירים. אז תכננתי. תכננתי בלי לשאול אותה, כמו מתכננים פרוייקט בעבודה, עם לוח זמנים ומשימות.

אמא לא אמרה כלום. היא פשוט שמה את הקופסאות בארון, ומזגה לעצמה תה. טלוויזיה ברקע, איזו תכנית אקטואליה בערוץ 12. והבנתי – ממש באותו רגע, ליד המקרר – שהיא ראתה את התוכניות שלי. אבל לא צעקה.

באותו לילה לא נרדמתי. אשתי שאלה, "מה הבעיה?" "אני חושב שאני הורס לה את החיים," אמרתי. "אבל אני לא יכול להפסיק."

שבוע אחרי זה, שוב תור לקרדיולוגית. אוטומטית, הצעתי לקחת אותה. "אני אבוא," אמרתי, כמו תמיד. היא ענתה, "בסדר." אבל בבוקר התור, כשהיא פתחה את הדלת, היא אחזה בידה תיקייה דקה, כחולה. "מה זה?" שאלתי. "שבוע שעבר," היא אמרה, "הייתי במרכז יום גיל הזהב ברחוב בוגרשוב. יש שם סדנה למחשבים. למדתי להדפיס דוחות לחץ דם מהשעון שלי. בלי עזרה."

בדרך לא אמרתי כלום.

במרפאה, ד"ר לוי שאלה שוב: "איך את מרגישה?"

הפעם שתקתי. הבטתי בנעליים. אמא שלפה את הדפים מהתיקייה, חלקה אותם על שולחן הבדיקה, ואמרה, "הבוקר, 133 על 82. אתמול בערב, 128 על 79. יש לי יומן כתוב פה, עם שעות, כל יום. תראי, דוקטור, פה בתחתית – הממוצע השבועי. חשבתי שאולי כדאי להוריד את המינון של האנלפריל?"

ד"ר לוי נדה בראש. הסתכלתי על אמא – על אצבעותיה העדינות, על הקול היציב. והיא נראתה לי כמו פעם, כשהייתה עולה על הפודיום באספת בעלי המניות ומציגה דוחות שנתיים. קרירה, עיניינית, לגמרי בשליטה.

אחרי הבדיקה, היא הכניסה את הדפים לתיקייה, ואמרה לי ברכּות, בלי חיוך ובלי נקמה: "שבוע הבא מתחיל קורס ציור בצבעי שמן. נרשמתי. שלישי וחמישי, אחת-עשרה בצהריים. בפעם הבאה, יובל, תן לי להגיד לרופאה מה אני צריכה."

הורדתי אותה ברחוב פרוג. לפני שיצאה, היא שמה יד על כתפי – לא טפיחה, הנחה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי," היא אמרה. "אבל אני עדיין גרה בדירה הזאת. עדיין."

היא טיפסה במדרגות, לאט, ואני נשארתי באוטו. הטלפון רטט – הודעת ווטסאפ מנועה: "אבא, קנה לי צבעי מים?" וחייכתי.

הזמנתי לה מונית לא משם. יצאתי מהחנייה, ובכיס האחורי של התיק שלי, ליד דוח האשראי של חודש שעבר, השארתי את דו"ח לחץ הדם שלה – מהדפים ששכחה ברכב. בערב היא תתקשר, "יובלי, אולי שמתי אצלך באוטו מחברת?" והפעם אענה, "כן, אמא. שמרתי לך אותה. תבואי לקחת אותה בעצמך."

הגשם פסק.