האמונה

״יעל, תגידי, את באמת מאמינה בניסים?״

היא בת שש־עשרה, יושבת על אדן החלון הרחב בכיתה י״ב, והרוח החמה של יוני מעיפה לה שערות בלונדיניות על הפנים. ליד השולחן, עמוס התיכונים והבגרויות, יושב נער גבוה, מרכיב משקפיים, ומזיז חיילי שחמט בלי להרים את העיניים.

״עמוס,״ היא קופצת מהאדן, ״אם אתה לא מאמין, אז אין לך כלום בחיים.״

״יש לי שכל.״ הוא מזיז פרש שחור. ״שכל מספיק לי. ניסים זה לסיפורים לפני השינה.״

״לסיפורים, הא?״ ייעל נועלת את הסנדלים, לוקחת תיק מעור שחוק. ״יום אחד, כשתצטרך נס, אני אבוא ואראה לך.״

״ביי, ייעל. שלא תאחרי לחוג דרמה.״

הדלת נטרקה. מאחוריה, על הלוח הירוק, נשארה כתובת בגיר ורוד: ״גם לך מגיע נס, עמוס.״

חיפה, שלושים שנה אחרי.

הגשם הראשון של ספטמבר הלם בחלונות המרפאה הווטרינרית הקטנה בשכונת נווה שאנן. אישה בת ארבעים ושש, במעיל צמר בצבע חרדל, נכנסה פנימה רטובה כולה ובידיה כלב פיטבול, עטוף במגבת מאולתרת. הכלבה בכתה חרישית, כמו תינוקת שאבדה את אמה.

״דוקטור, בבקשה…״

האיש שמאחורי שולחן הנירוסטה סובב לאט את כיסא הגלגלים. מבטו היה חד, מקצועי, אבל העיניים — חומות, עם קמטי צחוק עמוקים — קפאו לרגע. הידיים הגדולות, שבדקו זה עתה חתול סיאמי, רעדו קלות.

״יעל?״

היא הניחה את הכלבה על השולחן. טיפות מים נזלו משערה האסוף, דגדגו את מצחה. היא הביטה בו, בקמטי הצחוק, במשקפיים החדשים, בכיסא הגלגלים, ואז חיבקה אותו מבלי לשאול, מבלי לחשוב.

״עמוס שלי.״

הדמעות התערבבו בגשם. הכלבה ייבבה חלש, והחתול הסיאמי קפץ מהשולחן, מזועזע מהרעש.

״מספיק.״ קולו היה נמוך, מחוספס. ״תפסיקי לבכות, תבהילי לי ת׳מטופלת.״

היא ניגבה את האף בשרוול המעיל. ״מה קרה לך?״

״אסור לך לשאול שאלות קשות לווטרינר באמצע משמרת.״ הוא התקרב לשולחן, הניח ידיים עדינות על בטן הכלבה. ״מתי חטפה את המכה?״

״אני…״ יעל גמגמה, ״אני מצאתי אותה ככה, בצד הכביש, ליד צומת הצ׳ק פוסט. חשבתי שמתה. ואז היא זזה.״

עמוס מישש את עמוד השדרה. הכלבה לא הגיבה. הוא לחץ בעדינות על הרגל האחורית — שום תזוזה. רק העיניים השחורות של הכלבה הביטו בו, מבקשות משהו שאי אפשר לבקש בקול.

״שבר בעמוד השדרה,״ אמר בשקט. ״משותקת ברגליים האחוריות.״

״אבל יש איזה…״

״סיכוי?״ הוא נשם עמוק, הסתובב לעבר הכיור לשטוף ידיים. המים זרמו, חזק מדי. ״יש סיכוי אחד.״

״איזה?״

״נס.״

הוא סגר את הברז. הדממה חזרה, כבדה יותר מהגשם שבחוץ. יעל הביטה בגב שלו, בכתפיים הרחבות, בידיים שעכשיו אחזו בחוזקה בכיור, ואז בגלגלי הכיסא.

והיא הבינה.

״גם אתה,״ לחשה.

הוא הסתובב לאט. ״גם אני. לפני שבע שנים. תאונת פגע וברח.״

״עמוס…״

״אין ניסים, ייעל. גדולים לא קרו מעולם.״

היא לקחה את המגבת, עטפה בה שוב את הכלבה, והצמידה אותה לחזה. הראש הכבד של הפיטבול נח על כתפה, והכלבה ליקקה לה את הצוואר, כאילו התנצלה על כל הצער שבעולם.

״אז ככה,״ אמרה יעל, והקול שלה היה מוזר. רגוע מדי. ״הנס של הכלבה הזאת, קוראים לה אגוז דרך אגב, יהיה גם הנס שלך.״

״מה פתאום…״

״אתה זוכר מה אמרתי לך אז, בתיכון? שאבוא ואראה לך.״

עמוס ניסה לחייך. ״את לא היית בכיתה י״ב שלושים שנה, ייעל.״

״מספיק זמן לחכות.״

היא לקחה את מרשם התרופות, עזבה את המרפאה, אבל לא הלכה הביתה.

״היי, עמוס?״ הטלפון צלצל בשעה אחת־עשרה בלילה. ״אגוז לא אוכלת. מה עושים?״

״תני לה פטה כבד קצוץ.״

בשעה שלוש לפנות בוקר, עוד הודעה: ״היא רועדת. אני שמה לה כרית חמה, זה בסדר?״

״כן, דוקטור יועצת. לכי לישון.״

למחרת, בשמונה בבוקר, היא כבר עמדה במרפאה, מחזיקה את אגוז ואת הקופסה עם הפטה שלא נגעו בה.

״היא צריכה טיפול. מסאז׳. זרימות דם.״

״אני יודע מה היא צריכה.״

״אז תבוא לעזור לי.״

וככה, במשך שלושה שבועות, יעל ניהלה מלחמת התשה מתוקתקת. היא הגיעה כל ערב, הכניסה את עצמה למטבחון הקטן, בישלה, האכילה, עיסתה את רגליה האחוריות של אגוז, קראה בקול רם מאמרים מ״רפואה וטרינרית מתקדמת״, שאלה מיליון שאלות. וכשעמוס ניסה להתחמק, היא פשוט השאירה את אגוז אצלו.

״היא צריכה חברה גברית. זה כתוב במאמר.״

״אין שום מאמר כזה!״

״אז תכתוב אחד.״

ערב אחד, כשהגשם חזר, והיא עיסתה את הירך השמאלית של אגוז, קרה דבר מוזר. האצבעות של אגוז זזו. רק רעד קל. יעל קפאה.

״עמוס! עמוס, ראית?!״

הוא התקרב, הסתכל. ״רפלקס.״

״זה רפלקס?!״ היא צעקה, ואגוז, בתגובה, נבחה. נביחה חלשה, צרודה, אבל נביחה.

״זה נס,״ אמרה יעל. ״מספר אחת.״

שבועות הפכו לחודשים. אגוז התחילה לזחול על הרגליים הקדמיות ברחבי הדירה הקטנה של עמוס, וכל לילה, בדיוק בשלוש, כשכולם ישנו, היא הייתה מושכת את עצמה למיטה, עולה על הרגליים הקדמיות, ומעסה את רגליו המשותקות של עמוס. שעות. בלי הפסקה. לשונה החמה ליקקה, כפות רגליה הגדולות מעכו.

עמוס היה מתעורר מזיע, כועס. ״תפסיקי! אין בזה שום היגיון!״

וייעל הייתה יושבת בפינת החדר, מביטה. חיוך קטן, איטי, נמתח לה על השפתיים.

״לה יש היגיון משלה,״ לחשה. ״נס מספר שתיים.״

יום חמישי, פברואר. שמש חורפית חיוורת מילאה את הסלון. יעל החליטה לאוורר. פתחה לרווחה את דלת המרפסת בקומה הרביעית, משקיפה אל הים הסוער. היא לקחה דלי וסמרטוט, ועמדה לצאת להביא מים חמים.

״אל תרדימי את אגוז,״ אמרה לעמוס ועזבה את החדר.

הדממה נקטעה בצווחה.

״עמוס!״

היא חזרה בריצה, הדלי נפל על הרצפה. אגוז, הפיטבול המשותקת, ישבה על ארבע רגליה. בקצה המרפסת. רוח הים העיפה את פרוותה האפורה, והיא הביטה מטה, על המדרכה הרחוקה. אף שריר לא זז, רק עיניה השחורות, שתיים, נעוצות בעמוס.

״אגוז…״ קולו נסדק. ״מותק, בואי לפה.״

הכלבה לא זזה. היא הטתה את הראש, מביטה בו, ואז, בהילוך איטי מכוון, התקרבה בסנטימטר אחד לשפת התהום.

״אגוז, לא!״

״היא תקפוץ,״ יעל לחשה, אצבעותיה על שפתיה. ״עמוס, היא תקפוץ.״

״אני לא יכול…״

״אתה חייב!״

כיסא הגלגלים היה רחוק, מאחורי השולחן. הידיים של עמוס רעדו. אגוז נעה עוד סנטימטר.

״היא תעוף לי מהידיים,״ הוא אמר, והעיניים שלו התמלאו אימה. ״אני לא יכול לקום…״

וייעל, בלי לחשוב, צעקה: ״תעמוד! עמוס, תעמוד!״

אגוז השמיעה יבבה קצרה, ואז, בבת אחת, קפצה קדימה.

הזמן קפא.

עמוס זינק. רגליו, כמו שתי בוכנות חלודות, ננעלו על הריצפה. ברכיו רעדו, מפרקיו התחננו שיישבר, והוא נפל קדימה, ידיו מושטות אל הכלבה, גופו מוטל חצי מחוץ למרפסת, אצבעותיו נסגרות באוויר…

והרגיש פרווה. חמה. רועדת.

הוא נחת על המרצפות הקרות, אגוז לכודה בחזהו. לבו הלם בפראות, הלם, והרגליים? הרגליים כאבו. כאב עמוק, חדש, חי. אגוז ליקקה את פניו, מייבבת, שמחה.

״עמוס.״

הוא הרים את מבטו. יעל עמדה מעליו, פניה רטובות, ואז כרעה לצדו, אחזה בפניו בשתי ידיה, וצחקה. צחוק שהתחיל בבכי ונגמר בנשיקה.

״אתה…״

״עומד,״ הוא נשם. ״אני עומד.״

הם ישבו כך, שלושתם, על מרצפות המרפסת. הרוח מהים הביאה איתה ריח של מלח, של חורף, של משהו חדש לגמרי. אגוז נמתחה בין שניהם, זנבה מכה ברצפה בקצב לא סדיר, רגליה האחוריות עדיין רועדות, אבל היא ישבה. זקופה. גאה.

״אז מה אתה אומר?״ שאלה יעל, שעונה על כתפו.

עמוס הביט ברגליו, באצבעות שזעו, ואז הרים אליה עיניים. אותן עיניים חומות, עם אותם קמטי צחוק, רק שעכשיו נדלק בהן אור.

״אני מאמין,״ אמר.

אגוז ליקקה לו את אצבעות הרגליים.

״נס מספר שלוש.״