פסטרמה נעלמה מהמקרר שלושה ימים ברציפות. בהתחלה חשבתי שאני בעצמי זללתי ושכחתי. אחר כך חצי חבילת גבינה צהובה התאדה. בבוקר הרביעי תפסתי את יותם, הבן שלי בן השש, פותח את הדלת של המקרר, שובר חתיכת פסטרמה ותוחב אותה לכיס של המעיל. מעל השולחן ריצדה נורה, ואני כל פעם שכחתי להחליף אותה.
— יותם.
הוא קפא. כתפיו עלו לאוזניו, כאילו ככה הוא הופך לבלתי נראה.
— לא לקחתי.
— אתה מחזיק את זה ביד עכשיו.
— זה לא בשבילי, — הוא אמר בטון שאמור לסגור את הסיפור. ניגב את האף בשרוול והוסיף: — זה לג'ינג'י.
אנחנו גרים בראשון לציון, ברחוב צדדי, ואת הבית עם השער הכחול ראיתי כל יום מהחלון. מי זה ג'ינג'י, גיליתי תוך חמש דקות, כשהוא משך אותי בשרוול החלוק החוצה, חצה את הכביש, ועצר מול הבית ההוא. ליד השער צמח עץ לימון, והפירות שלו נפלו על המדרכה כמו פצצות קטנות.
הבית הזה עמד ריק מאז אמצע ספטמבר. משפחת מזרחי התקפלה מהר: ביום אחד נכנסה לחצר משאית, גברים עם כפפות עבודה הוציאו ארגזים, ארון, אופניים של ילדים, שטיח מגולגל. שולה עוד הספיקה לצעוק לי מעל הגדר שבעלה קיבל עבודה בבאר שבע ושהבית עומד למכירה, אז שלא ניבהל אם נסתובב פה אנשים עם מתווך.
אנשים באמת הסתובבו. פעם הגיע זוג מרמת גן, שאל על הגג והאם צריך להחליף את הדוד שמש. פעם מישהו עם סרט מדידה בדק את המדרגות. ועל המדרגה ישב חתול. כתום, עם גרביים לבנות על הרגליים הקדמיות ואוזן שמאל קצת מעוכה. הוא ישב בדיוק מול דלת הכניסה, גב לכל העולם, ומביט בידית. לא באנשים. לא במכוניות. בידית דלת שלא נפתחה יותר.
— הוא שם כבר המון זמן, — יותם אמר את זה חרישית, כאילו אנחנו בספרייה. — אני רואה אותו מהחלון. הוא תמיד שם.
רציתי להגיד משהו חכם. שחתולים נקשרים למקום, שהוא ימצא בית חדש, שלא צריך לדאוג. אבל באותו רגע החתול הרים את הראש לשמע מכונית שעברה ברחוב, ורכן קדימה עם כל הגוף. המכונית המשיכה. הוא הוריד את הראש חזרה והתיישב אותו דבר. ואני לא אמרתי שום דבר חכם.
יותם ביקש חתול שנתיים. לא — יותר. הוא ביקש ליום הולדת. ביקש בראש השנה. ביקש סתם ככה, ביום שלישי, כשעמדנו בתור במכולת. הוא צייר חתולים בשוליים של מחברת חשבון, פיסל חתולים מפלסטלינה, וכולם יצאו אותו דבר: ראש עגול, ארבעה מקלות וזנב בלי סוף.
אני סירבתי בנימוס, עם נימוקים, כמו שלמדתי באינטרנט.
— יותם, חתול צריך לנקות אחריו.
— אני אנקה.
— אתה אפילו לא מרים את הצעצועים שלך.
— את הצעצועים שלי לא, אבל אחרי חתול כן.
— אוכל עולה כסף. אוכל טוב לחתול זה לא זול, וזה כל חודש.
— אני לא אבקש ביסלי.
כאן תמיד עצרתי, כי לא היה לי מה לענות. הוא באמת היה מוכן לוותר על הכל: חטיפים, גלידה, סרטים בערב. פעם אחת הביא לי את קופת החיסכון שלו. ובאביב, כשהחלפתי מצעים, מצאתי מתחת למיטה שלו קופסה של נעליים. בפנים הייתה מגבת מקופלת לארבע, ומעליה כדור קטן ודג פלסטיק.
— מה זה?
— מיטה.
— של מי?
— נו, של מי, — הוא אמר קצת עצבני, כאילו אני לא עומדת בקצב של המובן מאליו. — של החתול. הוא צריך איפה לישון כשהוא יבוא.
הקופסה נשארה מתחת למיטה עד אוקטובר.
התחלנו ללכת למדרגה הזאת כל יום. קודם אני הבאתי קערה לבד, בזמן שיותם היה בגן. אחר כך הלכנו יחד אחרי הצהריים. יותם נשא מים בבקבוק פלסטיק והיה גאה בטירוף שנתנו לו לשאת דווקא מים, כי הכי קל לשפוך אותם.
החתול לא נתן לנו להתקרב. הוא התרחק שלושה צעדים הצידה, ישב וחיכה שנניח את האוכל ונתרחק. רק אז ניגש. אכל מהר, בלי להרים את הראש, ואז חזר למקום שלו מול הדלת והמשיך להסתכל על הידית.
יותם דיבר איתו ממרחק בטוח. התכופף, הניח ידיים על הברכיים וסיפר לו חדשות.
— ג'ינג'י, היום היה לנו דייסה. זוועה. לא היית אוהב.
החתול מצמץ.
— ג'ינג'י, לא קר לך? בלילה כבר קר.
בלילה באמת נהיה קר. סוף אוקטובר הגיע לח ורטוב, בבוקר היה טל כבד על הדשא, ולפנות בוקר נוצרו שלוליות שיותם ניפץ עם הבוהן של המגף בדרך לגן. הדלקנו כבר את החימום, הוצאתי שמיכות עבות מהארון, קניתי ליותם מעיל חדש במידה גדולה. והחתול ישב על הבטון.
שכנה מבוגרת ממול, מרים, אמרה לי מעבר לגדר את מה שכנראה כבר ניחשתי לבד:
— הם אף פעם לא לקחו אותו. הוא היה חתול רחוב שנדבק אליהם לפני שלוש שנים בערך. שולה אמרה: חתול רחוב, רגיל פה, לא ילך לשום מקום.
"לא ילך לשום מקום." משפט נוח. כזה שמנקה את המצפון.
הבאנו למדרגה ארגז קרטון גדול ממקרר חדש. שמתי בפנים שמיכה ישנה, סובבתי את הפתח אל הקיר כדי שלא תיכנס רוח, והנחתי למעלה לבנה כדי שהרוח לא תעיף אותו. החתול סובב את הארגז פעמיים. הריח פינה. הציץ פנימה כמו שמציצים לדירה של זרים. ונשכב לידו. לא בתוכו. ליד.
— למה הוא לא נכנס?
יותם כמעט בכה.
— אולי הוא מפחד שלא יראה אותם אם הם יחזרו.
זו הייתה התשובה הכי כנה שמצאתי. וכנראה מיותרת, כי למחרת בערב התיישב יותם ליד השולחן עם עיפרון ותלש דף ממחברת החשבון. הוא כתב הרבה זמן, עם הלשון בחוץ, באותיות דפוס, עם "א" הפוכה:
אם תחזרו תקחו את החתול הוא מחכה כבר המון זמן
הלכנו והדבקנו את הדף בנייר דבק על השער הכחול. הוא נתלה שם שלושה ימים, עד שהגשם המיס אותו.
את המיטה לחתול הזמנתי ביום שני בערב, כשיותם כבר ישן. פשוטה, עגולה, עם דפנות גבוהות ותחתית פרוותית. יותם עקב אחרי המשלוח כמו שלא עוקבים אחרי שיפוץ דירה. שאל עליה בבוקר, שאל באוטו, שאל לפני השינה. כשהגיעה הודעה שהחבילה בסניף הדואר, הוא התארגן בשתי דקות, למרות שבדרך כלל אנחנו מחפשים מגף שני בכל הבית.
את הקופסה הוא נשא בעצמו. היא הייתה גדולה ממנו וחסמה לו את הדרך, אז הוא הלך קצת הצידה, ופעמיים כמעט נפל.
שמנו את המיטה בתוך בית הקרטון, תחלנו את הקצוות של השמיכה. החתול התבונן בנו מרחוק, מתחת לשיח, ועל הפרצוף שלו לא נראה שום דבר טוב.
— בואי נלך, — אמרתי. — הוא לא יבוא לידנו.
התרחקנו אל השער וחיכינו. החתול ניגש לארגז. הריח את הדופן הרבה זמן. דרך על רגל אחת, אחר כך על השנייה. רמס את הפרווה כמו שחתולים רומסים כשבודקים אם לא עובדים עליהם. ופתאום נשכב. לא דרוך, לא הצידה, מוכן לברוח, אלא באמת: התכרבל לכדור, כיסה את הפרצוף בזנב ועצם את העיניים.
הדלת הייתה מטר ממנו. הוא אפילו לא הביט בה.
יותם תפס לי את האצבעות ולחש:
— אמא, הוא ישן.
— ישן.
— אז הוא כבר לא מחכה?
עמדתי והסתכלתי על הכדור הכתום בקופסה, ובגרון עמד משהו שלא יכולתי להסביר לילד. שלפעמים יצור חי מפסיק לחכות לא כי טוב לו. אלא כי פשוט נגמרו הכוחות.
בלילה שבין רביעי לחמישי ירד גשם. לא גשם סתיו עדין, אלא כזה שהמים עומדים בחצר ומתופפים על אדן החלון שעות. התעוררתי בשתיים. במסדרון דלק אור. יותם עמד ליד דלת הכניסה בפיג'מה ומגפי גומי על רגליים יחפות.
— לאן אתה?
— לג'ינג'י. הקרטון יירטב.
— יותם, עכשיו לילה.
— נו, אז מה, — הוא אמר והרים אליי מבט מלמטה למעלה. — לו לא אכפת אם לילה או לא.
הלכנו יחד. אני עם מטרייה גדולה וכלוב נשיאה לחתול שהשאילה לי מרים, הוא עם שאריות פסטרמה באגרוף.
החתול ישב בארגז, עם הרגליים אסופות. השמיכה מתחתיו הייתה יבשה, אבל דפנות הקרטון כבר התרככו. הוא הביט בנו. הנחתי את כלוב הנשיאה, פתחתי את הדלת ונסוגתי, כמעט בלי תקווה.
הוא קם. התמתח. עבר לידי, ליד יותם, ליד הדלת הפתוחה של הכלוב — ונעצר. הסתובב אל הדלת שלו פעם אחרונה, הביט בה הרבה זמן בגשם. ואז נכנס לכלוב בעצמו.
בבית הוא נעלם מיד מאחורי מכונת הכביסה ונשאר שם עד הבוקר. לא הוצאתי אותו. הנחתי לידו מים וקערה, והלכתי לישון, ויותם ישן עם עין אחת פקוחה, אני בטוחה.
בשבע הוא העיר אותי, מושך בכתף ונושם ישר לאוזן:
— אמא. אמא! בואי. רק בלי רעש.
החתול שכב בחדר שלו. לא במיטה החדשה שהבאנו מהמדרגה ושמנו ליד הרדיאטור. ולא על המיטה. הוא ישן בקופסה של הנעליים, על המגבת המקופלת לארבע, ליד דג הפלסטיק. בזאת שחיכתה לו מתחת למיטה מאז האביב.
יותם התיישב על הברכיים, הניח את הלחיים בכפות הידיים והסתכל עליו חמש דקות בלי לזוז.
— זהו. עכשיו אתה בבית.
החתול לא התעורר.
למחרת בבוקר התקשרתי למרפאת חיות בשכונה וקבעתי תור. שמתי את ג'ינג'י בכלוב הנשיאה ונסענו. הווטרינר בדק אותו, חיסן אותו והחדיר לו שבב. שילמתי 480 שקלים במזומן וקיבלתי אישור עם מספר שבב רשום על שמי. יותם החזיק את האישור כל הדרך הביתה, כאילו זה תעודת לידה.
שלושה ימים אחר כך שולה מזרחי חזרה לקחת ארגז אחרון מהמחסן. אני עמדתי בשער, ג'ינג'י ישב לי ליד הרגליים. היא עצרה, הביטה בו, ואז בי.
— זה החתול שלנו?
היא שאלה את זה בטון של מי שכבר יודע את התשובה אבל חייב לשאול.
— עכשיו הוא שלי, — אמרתי והושטתי לה את האישור. — יש לו שבב. שולם 480 שקלים.
היא לקחה את הדף, הביטה במספר, החזירה אותו בלי מילה. נכנסה לחצר, הוציאה ארגז, הכניסה אותו לתא המטען ונסעה. הדלת הכחולה נסגרה.
בבית שלנו עכשיו יש שתי קערות במטבח, מברשת זרה באמבטיה, ועל כל הסוודרים השחורים שלי יש שערות כתומות ששום גלגלת לא מורידה.
