הבאתי את שני הילדים לבית של חמותי עם מזוודות, שקיות אוכל וביטחון מלא שאני עושה דבר טבעי לגמרי.
הגן בחיפה נסגר לשישה שבועות בגלל שיפוץ. אני ובעלי, איתן, לא יכולנו לקחת חופש ארוך. קייטנה פרטית לשני ילדים עלתה סכום שלא היינו מסוגלים לשלם. אז היה פתרון ברור בעיניי: סבתא.
חמותי, רחל, גרה במושב ליד יקנעם. בית קטן, חצר, עצי לימון, שכנה עם תרנגולות. יואב בן החמש ותמר בת השלוש אהבו לבוא אליה. היא אפתה להם פיתות קטנות, נתנה להם להשקות עציצים וסיפרה להם סיפורים על איתן כשהיה ילד.
כשפתחה את השער וראתה אותנו, היא חייכה לילדים. ואז הסתכלה על המזוודות.
— מתי אתם לוקחים אותם?
— כשהגן ייפתח שוב, אמרתי.
— מתי זה?
— עוד שישה שבועות.
רחל הסתכלה על איתן. הוא הוריד את העיניים.
באותו רגע הבנתי שהוא לא אמר לה את מה שאמר לי.
— איתן אמר לי שהם יבואו לכמה ימים, היא אמרה.
הרגשתי איך הפנים שלי מתחממות.
— אבל הם הנכדים שלך, אמרתי מהר מדי.
רחל לא צעקה.
— נכון. בגלל זה אני רוצה שיבואו אליי בשמחה, לא בהפתעה.
נכנסנו למטבח. הילדים קיבלו מיץ. תמר נצמדה אליי, יואב כבר שאל איפה הצינור בגינה. רחל ישבה מולנו.
— אני אוהבת אותם, היא אמרה. אבל שישה שבועות עם שני ילדים קטנים זה לא ביקור. זאת עבודה. בישולים, רחצה, בכי בלילה, מריבות, השגחה, תרופות, כביסה. אני בת שישים ושבע. יש לי לחץ דם. יש לי חיים.
— אצלנו במשפחה סבתות תמיד לקחו ילדים לכל החופש, אמרתי.
— ואולי לא שאלו אותן.
המשפט הזה עצר אותי.
איתן הודה שהוא אמר „כמה ימים”. הוא פחד לבקש שישה שבועות. ידע שהיא תסרב. ואני? אני לא שאלתי. כי היה לי נוח להאמין שהכול סגור.
נסענו הביתה עם הילדים. כל הדרך כעסתי. אחר כך, כשקיפלתי את הבגדים בחזרה לארון, הכעס הפך לבושה. הבנתי שלא חיפשתי עזרה. ניסיתי להעביר את הבעיה שלי לידיים של אישה אחרת רק כי היא סבתא.
בערב ישבנו עם דף ועט. חילקנו חופשות. איתן לקח שבועיים. אני לקחתי שבוע. מצאנו סטודנטית מהבניין שתבוא שלושה אחר הצהריים בשבוע. רשמנו את הילדים לקייטנה עירונית חלקית. רחל הסכימה לקחת אותם לשבוע אחד — אחרי ששאלנו, עם תאריכים ברורים ועם כסף לקניות.
כשחזרנו אליה בפעם השנייה, הבאתי רק תיק קטן ועוגה.
— סליחה, אמרתי לה. חשבתי שסבתא זה פתרון.
רחל הסתכלה עליי בעיניים רכות אבל לא חלשות.
— סבתא זה קשר. לא פתרון.
מאז למדנו לשאול לפני שאנחנו מתכננים. למדנו שגם לאנשים מבוגרים יש זכות לעייפות, לתוכניות, לשקט. הילדים עדיין נוסעים אליה. הם עדיין חוזרים מאושרים, עם ריח של אדמה ולימון בבגדים.
אבל עכשיו כל ביקור מתחיל בשאלה.
ולפעמים דווקא שאלה פשוטה מצילה משפחה מהרבה כעס.
