שלחתי הודעה לקבוצת המשפחה כשהמטוס עוד נסע על המסלול בנתב״ג.
„הטיסה שלי נוחתת בחמש. מישהו יכול לאסוף אותי?”
חזרתי מקבורה של בעלי בחו״ל. לא מחופשה. לא מטיול. מקבורה.
דניאל מת בפתאומיות ביוון. דימום מוחי, אמרו הרופאים. אני זוכרת חתימות, מסדרונות לבנים, נציג מהקונסוליה, ארון עץ זר, ואדמה שלא הרגישה שייכת לאף אחד מאיתנו. עמדתי ליד הקבר שלו לבד, כי למשפחה שלי „לא הסתדר” להגיע.
אחי ענה ראשון:
„יום עמוס. קחי מונית.”
ואז אמא:
„היית צריכה לתכנן את זה קודם. ימי שלישי תמיד קשים.”
בהיתי במסך. כאילו המוות של דניאל היה סידור שלא קבעתי בזמן.
כתבתי רק:
„אין בעיה.”
באזור המזוודות אחת המזוודות נפלה ונפתחה. חולצות של דניאל, העניבה הכחולה שלו, נעלי הבית, תיק הגילוח — הכול התפזר על הרצפה. כרעתי לאסוף, ואנשים עברו מסביבי.
עובדת ניקיון של שדה התעופה התכופפה לידי.
— אני אעזור לך, אמרה בשקט.
זרה גמורה אספה איתי את שאריות החיים של בעלי. המשפחה שלי גרה פחות משעה משם.
חזרתי לבית שלנו בחיפה במונית. הגשם ירד חזק. הנהג הוריד את המזוודות עד הדלת ושאל אם אני צריכה עוד משהו. כמעט בכיתי רק בגלל השאלה.
הבית היה חשוך. השארתי את המזוודות במסדרון והתיישבתי בכורסה של דניאל. לא הדלקתי אור. רציתי רק לשבת במקום שבו הוא היה שותה קפה בשבתות.
לא ידעתי שבחדר השירות כבר הייתה תקלה בדוד הגז. דליפה שקטה. בלתי נראית.
בהתחלה כאב לי הראש. אחר כך הרגשתי בחילה. חשבתי שזה מהטיסה, מהבכי, מהימים בלי שינה. כשניסיתי לקום, הגוף לא נשמע לי. הטלפון נפל מהיד.
מי שהציל אותי היה הגלאי שדניאל התקין חודש לפני הנסיעה. הוא חיבר אותו גם לאפליקציה של השכן, יוסי, כי אמר:
— אם יקרה משהו כשאני לא בבית, שמישהו ידע.
האזעקה העירה את יוסי. הוא רץ, דפק, לא קיבל תשובה ושבר את חלון המרפסת הקטן. אחר כך הגיעו מכבי אש, אמבולנס, שכנים בפיג׳מות, אור כחול על הקירות.
בבוקר הגיע צוות חדשות מקומי. הם רצו לספר על אישה שחזרה מקבורת בעלה וניצלה מגז בזכות שכן וגלאי. כששאלו אם המשפחה הייתה איתי, יוסי הראה לי את הטלפון. קבוצת המשפחה עדיין הייתה פתוחה.
נתתי אישור שיטשטשו שמות.
בערב שודרו המילים:
„מישהו יכול לאסוף אותי?”
„קחי מונית.”
„היית צריכה לתכנן את זה קודם.”
אמא התקשרה מיד אחרי השידור.
— לא ידענו שיש סכנה בבית.
שכבתי בבית החולים עם חמצן ליד המיטה.
— לא הייתם צריכים לדעת על הגז. הייתם צריכים לדעת שקברתי את בעלי.
השקט שלה היה ארוך.
אחי בא למחרת עם פרחים. ביקשתי שישאיר אותם בקבלה. לא הייתי מוכנה לנחם אותם על האשמה שלהם.
לקח לי זמן לחזור לבית. יוסי קיבל מפתח רזרבי. עובדת הניקיון מהשדה שלחה לי ברכה דרך הנהלת נתב״ג. המשפחה שלי ביקשה סליחה, כל אחד בדרכו.
אולי יום אחד זה יספיק.
אבל מאז אותו ערב אני יודעת: משפחה היא לא מי שמסביר למה לא יכול לבוא.
משפחה היא מי שמופיע כשאת כבר לא מצליחה להחזיק את המזוודה לבד.
