אומרים שאם בגיל חמישים וארבע יש לך בעל שעברת איתו חצי חיים וחברה הכי טובה שיודעת עלייך הכול, זכית.
גם אני חשבתי ככה.
עד שמצאתי חשבונית בכיס המעיל של בעלי.
רוקנתי את הכיסים לפני ניקוי יבש. מטבעות, קבלה ישנה, סוכריית מנטה, ואז דף מקופל. חשבונית מחנות מיטות בחיפה. מזרן אורתופדי יקר. כתובת למשלוח: רחוב מוריה, הדירה של רונית.
רונית שלי.
האישה שישבה אצלי במטבח עשרים שנה, שתתה קפה, בכתה אחרי הגירושים שלה, ידעה איפה אני מחביאה שוקולד ואיך בעלי נוחר.
קיפלתי את הדף בחזרה. שמתי אותו על השיש והמשכתי לבשל מרק.
עם יוסי התחתנתי ב-1995. עברנו שכירות, משכנתה, מחלות של הורים, גידול בן, שנים בלי חופשה. חשבתי שכל זה נקרא נאמנות. חשבתי שאם שני אנשים שרדו יחד כל כך הרבה, כבר אין להם כוח לבגוד.
רונית נכנסה לחיים שלי כשהייתה שבורה. בעלה עזב, והיא נשארה בלי כסף ובלי ביטחון. הזמנתי אותה אלינו לשבתות, נתתי לה אוכל בקופסאות, ישבתי איתה בלילות.
יוסי בהתחלה התלונן:
— שוב רונית?
אחר כך הפסיק להתלונן.
אני חשבתי שהוא נהיה נחמד.
הסימן הראשון היה קטן. ערב אחד רונית ישבה בסלון, ואני הייתי במטבח. יוסי הושיט יד לשלט בלי להסתכל. רונית שמה אותו בכף ידו מיד, בתנועה של אישה שמכירה את הבית שלו יותר מדי טוב.
נשרפתי ביד מהתבנית.
— תמיד את ממהרת, אמר יוסי.
רונית קמה:
— תני לי לראות, מתוקה.
לא נתתי.
הסימן השני היה במסיבת פרישה של חבר. רונית באה בשמלה כחולה. יוסי מזג לה מים, הזיז לה כיסא, שם עליה את הז’קט שלו ליד חלון פתוח. בשירותים מישהי אמרה לי:
— תמר, כולם רואים. רק את שותקת.
שתקתי עוד קצת.
ביום ההולדת החמישים וארבע שלי הזמנתי משפחה וחברים. רונית באה מוקדם לעזור. במטבח היא חתכה סלט ואמרה:
— בגיל שלנו צריך לשמור על בעל. גברים נורמליים כבר אין.
ואז יוסי נכנס לקחת מלח, והיד שלו החליקה על המותן שלה כאילו זו פעולה של שנים.
בערב, כשהעוגה הוגשה, קמתי עם כוס יין.
— אני רוצה להרים כוסית לבעלי יוסי ולחברה הכי טובה שלי רונית. על נאמנות. על תמיכה. ועל דאגה לבריאות הגב של יוסי, במיוחד על המזרן האורתופדי החדש שנשלח לרחוב מוריה לפני שבועיים.
כל השולחן השתתק.
רונית הלבינה. יוסי קם בכעס.
— את עושה הצגה?
— לא. אני מסיימת אחת.
הבאתי את התיק שהכנתי לו מראש.
— יש לך כבר מקום לישון. אל תבזבז את המזרן.
הוא יצא. רונית אחריו, בלי להיפרד.
התגרשנו. מכרנו את הדירה. קניתי דירה קטנה עם מרפסת, וילונות ירוקים ומכונת קפה. אימצתי חתול שחור שקראתי לו מלך. הוא לא נאמן כי הוא מבטיח. הוא נאמן כי הוא נשאר.
הבן שלי שאל:
— אמא, למה מול כולם?
אמרתי:
— כי הם נתנו לי להיראות טיפשה מול כולם. אני רק נתתי לאמת לדבר בקול.
היום אני שותה קפה בבוקר ושומעת שקט.
לא שקט של בדידות.
שקט של בית שכבר לא מחזיק אנשים שהשתמשו באהבה שלי כמו בכיסוי למעשים שלהם.
