אליהו הזקן גר בקצה המושב, בבית עץ ישן שנשען על חורשת אורנים. אחרי הבית שלו כבר לא היו שכנים, רק שביל חול, עצים ורוח שהייתה נכנסת בערבים דרך החריצים בחלונות.
קרובי משפחה היו לו. אחיין בתל אביב, אחיינית בבאר שבע, בן דוד רחוק שזכר אותו רק כשמישהו הזכיר קרקע במושב. עשר שנים אף אחד מהם לא בא. לא בחגים. לא בחורף. לא כשהגג דלף ולא כשהרגליים של אליהו התחילו לבגוד בו.
אבל יואב בא.
יואב היה בן ארבע עשרה. גר שתי חצרות משם עם אמא, סבתא ושתי אחיות קטנות. אביו עזב מזמן. הוא היה ילד רזה, עם תיק קרוע ועיניים רציניות מדי.
יום אחד עמד ליד השער.
— אליהו, להביא לך מים?
— אני עוד יכול.
— אז תוכל מחר. היום אני פה.
הוא הביא מים. אחר כך עצים. אחר כך לחם מהמכולת. בחורף פינה עלים ובוץ מהשביל. בקיץ ניקה עשבים סביב הגדר. אליהו ניסה לתת לו כסף.
יואב נעלב.
— אני לא עובד אצלך.
— אז מה אתה עושה?
— עוזר.
לאט לאט הבית הפסיק להיות שקט לגמרי. הם ישבו במרפסת. אליהו סיפר על אשתו שנפטרה צעירה, על הילד שלא שרד לידה, על השנים שעבד ביערות קק״ל, על קרובי משפחה שיש להם שם אבל אין להם זמן.
— יש לך לב טוב, ילד, אמר לו.
יואב משך בכתפיים.
— אולי פשוט לא נעים לי לראות בן אדם לבד.
כשהבריאות של אליהו הידרדרה, האחות מהמושב אמרה:
— צריך להודיע למשפחה.
אליהו חייך בעייפות.
— משפחה מודיעים כשיש חיים. לא רק כשיש ירושה.
למחרת הגיע עורך דין מהעיר. אליהו ישב ליד השולחן הישן, עטוף בסוודר, והכתיב צוואה: הבית, החצר, המחסן, החסכונות — הכול ליואב בן שרה לוי.
עורך הדין הרים עיניים.
— הוא קטין. והוא לא קרוב משפחה. יהיו התנגדויות.
— שיתנגדו, אמר אליהו. — אני רוצה שידעו למה.
חודש אחר כך אליהו נפטר בשנתו. יואב מצא אותו בבוקר, כשבא להביא לחם. הוא עמד ליד המיטה ולא הצליח לזוז. אחר כך רץ לקרוא לאחות.
בהלוויה היו שכנים, המוכר מהמכולת, המורה של יואב, ואמא שלו שבכתה בשקט. הקרובים לא הגיעו.
הם הגיעו אחרי הצוואה.
פתאום כולם זכרו את „דוד אליהו”. פתאום כולם דיברו על דם, על זכויות, על ילד זר שניצל זקן בודד. הם הגישו התנגדות.
בבית המשפט האחיין דיבר יפה מאוד. האחיינית בכתה יפה מאוד. אבל השכנים דיברו אמת.
המוכר אמר מי קנה תרופות לאליהו. האחות אמרה שהוא היה צלול. המורה סיפרה שיואב היה מגיע לפעמים לכיתה עם ידיים סדוקות מקור אחרי שפינה עצים אצל הזקן.
ואז עורך הדין הקריא מכתב קצר של אליהו:
„הבית לא הולך למי שנזכר בי אחרי מותי. הוא הולך למי שדפק בדלת כשעוד יכולתי לענות.”
השופט אישר את הצוואה.
יואב לא מכר את הבית. כשהתבגר, שיפץ אותו, צבע את החלונות בכחול ושתל עץ לימון ליד המרפסת. על השער תלה שלט קטן: „בית אליהו”.
אנשים אמרו שהוא קיבל ירושה.
אבל מי שראה אותו בחורפים עם דליי מים ידע את האמת.
הוא לא קיבל מתנה.
הוא קיבל תשובה.
