בחור שכולם מזהים מתפקיד אחד, נכנס באיזה יום שישי לבמה באולם ספורט ליד באר שבע בלי שום רעש תקשורתי. גיטרה בס רגילה, נעלי התעמלות מלוכלכות, חולצה מרובעת. אף אחד מהנוכחים לא קיבל הזמנה עם שם מוטבע. נכנס כל מי שהיה לו תעודת מילואים, תג כבאי, או פשוט צלקת שאי אפשר להסתיר מתחת לשרוול.
אני מכיר את האולם הזה. אני עובד שם כטכנאי תאורה תשע שנים. בשבת פרסנו יציעים למשחק כדורעף, וביום שישי עמד שם השחקן הזה, שאמא שלי אומרת שבגללו בכתה בקולנוע בשנת 1994. אני זוכר אותו רק מתפקיד אחד. אבל באותו ערב אף אחד לא דיבר על תפקידים.
המנהל אמר לי רק: "אתה מכוון תאורה, לא בוהה". אבל איך לא בוהים כשבקהל יושבים אנשים בלי רגליים, בלי ידיים, בלי חצי פנים, ושרים איתו "סוויט הום אלבמה" עד שהאולם רועד. בחור אחד בכיסא גלגלים, שהייתי צריך אחר כך להחזיק לו כבל, תפס את המיקרופון וצעק לאלה במדים: "עכשיו אני אראה לכם איך רוקדים, חבר'ה". הוא רקד עם הידיים.
זה התחיל מוקדם יותר, אי שם בתחילת שנות השמונים. כך לפחות כתוב בחומרים שקיבלנו ממארגן הסיבוב. שכביכול במשפחה שלו היו כמה ותיקי מלחמה מדור קודם, ומהם הוא למד שאחרי החזרה יש שקט. לא השקט הטוב, אלא זה שמצלצל באוזניים כשאתה נשאר לבד בחדר.
אחרי הסרט הוא יכול היה לעשות הכול. הוליווד התקשרה, הצעות היו על השולחן, והוא קנה גיטרת בס והקים להקה. שם הלהקה זהה לשם התפקיד שלו. אנשים חשבו שזה גחמה של שחקן עשיר. הסיבוב היה אמור להימשך שנה, אולי שנתיים.
הוא נמשך חמש עשרה שנה, ואני ראיתי ארבע מאות שלושים ושבעה מופעים. לא את כולם כמובן. ראיתי אחד באולם ההוא, ובשנים שאחרי בדקתי ברשת איפה הם מופיעים, כי הסקרנות לא נתנה לי מנוח. ארבע מאות שלושים ושבעה. המספר הזה הציק לי, כי לא הצלחתי להשוות אותו לשום דבר. אחי, מורה, ערך עשרים ושלוש טקסים לכבוד יום העצמאות בכל הקריירה שלו, ותמיד התלונן שזה יותר מדי.
ופה בחור שיכול היה לשבת בווילה עם בריכה, מנגן מול מאתיים איש בבסיס נידח בערבה, כי שם דווקא ממוקמת יחידה שאף אחד לא מבקר בה.
אחר כך ראיתי ברשת תמונה של בית. לא הבית שלו. בית שהוא בנה למישהו אחר. סף שטוח, דלת רחבה, מטבח מונמך כך שאדם בכיסא גלגלים יוכל להושיט יד למחבת בעצמו. אמרו שהוא בנה יותר ממאה בתים כאלה. מישהו סיפר לי שבלי משכנתה, פשוט מוסרים לאנשים את המפתחות. אני, כדי לקנות דירת שני חדרים בשכונת רמות, לקחתי משכנתה לשלושים שנה. עד היום נותרו לי מאה שמונים ואחד תשלומים.
שאלתי אחר כך חבר שעובד בהפקות בתל אביב אם זה נכון. הוא הביט בי כאילו אני אידיוט ואמר: "אחי, הוא לוקח שכר רק כדי שיהיה לו ממה להמשיך לבנות את הבתים האלה".
וזה מה שהכי שבר אותי. לא מספר המופעים. לא מספר הבתים שנבנו. רק זה, שאני כבר תשע שנים מזיז זרקורים באותו אולם ואף פעם לא חשבתי שאני יכול לעשות משהו שלא נגמר בחשבון הבנק שלי.
אני לא גיבור. אף פעם לא הייתי בצבא קרבי. פטרו אותי מגיוס בגלל אסתמה שכנראה המצאתי לעצמי מול הוועדה. אין לי שום טראומה גדולה. אבל באותו ערב, כשהשחקן הזה ירד מהבמה והגיש כוס מים לבחור בכיסא הגלגלים, לא לאיזה ותיק מהטלוויזיה, אלא לבחור רגיל מדימונה שאיבד את הרגליים במבצע בלבנון, משהו בתוכי זז, כאילו מישהו שינה את הכיוון של הזרקור שאני מפנה כבר שנים לכיוון אחד בלבד.
זו לא הייתה קנאה בכסף או בתהילה. עמדתי ליד קונסולת התאורה ונזכרתי בכל המשמרות שעבדתי באולם הזה — איך הרמתי עשרים פעם את אותם החצובות, איך ספרתי שעות עד המשכורת. אף פעם לא ספרתי למי התאורה הזאת נותנת משהו חוץ ממני.
אחרי המופע הלכתי למחסן להביא סרטי הדבקה וראיתי שהבחור הזה עומד ליד הרמפה הצדדית. אף אחד לא היה לידו. באצבעות הוא סובב מדבקת קרטון אדומה מבקבוק מים, כזו שמתקלפת. הוא לא נראה ככוכב. הוא נראה כמו נגן בס עייף, שבפעם המאה מסביר לעצמו שיש לו כוח להמשיך לנגן.
יכולתי לא להגיד כלום. היה לי בכיס טלפון עם אפליקציית בנק פתוחה. בדקתי כמה יש לי בחשבון. ארבעת אלפים מאתיים ושלושים שקלים. מישהו היה אומר שזה לא הרבה. בשבילי אלה היו שלושה חודשי חיסכון לצמיגי חורף.
נכנסתי לחדר הציוד, ישבתי ליד השולחן הישן וכתבתי מייל קצר לעמותה שהשחקן הזה מנהל. לא בבקשת עזרה. בשאלה אם הם מקבלים תרומה מטכנאי רגיל מאולם ספורט.
הם ענו אחרי יומיים. מסרתי את הסכום. ארבעת אלפים מאתיים ושלושים שקלים. השארתי בדיוק מאתיים שקלים בחשבון. שיהיה לזה שזה ללחם ולשני כרטיסים חודשיים לאוטובוס.
שבועיים אחרי ההעברה שלי הגיע לאולם בחור חדש. אמר שהוא בוגר בית ספר טכני, שפעם בנה תפאורות לפסטיבלים. שאל אם אפשר להשאיר קורות חיים. כלום מיוחד לכאורה. אבל לפני שיצא, הוא הראה לי תמונה בטלפון. הוא ישב בכיסא גלגלים מול בית פרטי כלשהו, ולידו עמד השחקן ההוא וצחק. "זה אבא שלי" — הוא אמר. ואז הוסיף: "הבית שלהם יש בו מתגי חשמל בגובה הברכיים. הוא בעצמו מדליק את האור".
לקחתי ממנו את קורות החיים, פתחתי את המגירה העליונה בשולחן והכנסתי אותם בין חשבוניות ישנות של נורות. בדרך חזרה לחדר הציוד, כיביתי את האור במתג שאליו הושטתי יד באפלה כבר תשע שנים, בדיוק בגובה הכתף.
