Zone 4.0
אני עובד בסוכנות נדל״ן בפינת אלנבי ורוטשילד כבר אחת־עשרה שנה. בזמן הזה ראיתי כל כך הרבה עסקאות, גירושים, שערוריות וטרגדיות שקטות, שכבר קשה להפתיע אותי במשהו. אבל את
ארבעים שנה עלינו לוויה אחת בערב יום חמישי, כשחזרתי מהמשמרת בבית החולים רמב"ם, אשתי ישבה במטבח וקילפה תפוח. הקליפה ירדה בספירלה אחת ארוכה, בלי להישבר. אצלה זה תמיד
אני זוכר את הערב הזה כאילו זה קרה אתמול, למרות שעברו כבר שלוש שנים. ישבנו במרפסת הקטנה של אמא שלי בראשון לציון, הרוח מהים הביאה ריח של מלח
גליה עמדה במרפסת ואחזה באצבעותיה בדל סיגריה. היא לא עישנה כבר אחת עשרה שנים, אבל הבוקר הוציאה מהמגירה חפיסה ישנה ששמרה ליום שחור. יום שחור הגיע כנראה בתשע
עשרים ושתיים דקות אחרי שהרב סיים את תפילת הקדיש, בעלי אמר שהוא רוצה להתגרש. לא רמז, לא שיחה — משפט אחד, קצר. בבית הקברות עוד לא הספיקו ליישר
אני זוכרת את הטלפון ההוא ביום חמישי, בשעה ארבע וקצת. ישבתי על המרפסת ברמת גן, הכוס קפה כבר התקררה, ואני סופרת יונים על הכבל ממול. אורן התקשר להגיד
אודליה כרמון ספרה כספים בקופסת נעליים ישנה על שולחן המטבח ברחוב ביאליק בנתניה, כשהטלפון רעד פעם שלישית באותו ערב. גיל, בעלה לשעבר, שוב. "אני צריך שתחתמי על הוויתור
Я зайшов до кав’ярні о пів на десяту вечора. За вікном шуміло море, десь за рогом гули генератори, а всередині пахло кардамоном і мокрим піском. Замовив подвійний еспресо,
היא התקשרה אליי בשלישי בבוקר, בדיוק כשסיימתי להעמיס ארגזים לטנדר. הזמנה לחתונה של הבת שלה. נועה. הילדה הזאת שגדלה מולי, שאכלה אצלנו שבתות, שכשנשבר לה הלב בכיתה י"א
קוראים לי אלון, אני בן שלושים ואחת, ואני חי עם אישה שאוהבת אותי כבר שמונה שנים — אבל מסרבת להתחתן איתי. לא בגלל שהיא לא רוצה. בגלל שהיא