כשהבת שלנו מלאו חודשיים, סבתא רבתא שלה הופיעה אצלנו בדלת. נסעה ארבע שעות באוטובוס מחיפה ועד באר שבע, עם תיק בד ישן ועם קופסת עוגיות מעשה ידיה. שמה רחל, בת שמונים ושלוש, אבל הידיים שלה עדיין יציבות כמו של אופה מקצועית, ובעיניים שלה תמיד ישב אותו חום שקט שאף אחד במשפחה לא הצליח להסביר.
אני זוכרת שהיה יום חמישי, השעה ארבע אחר הצהריים, והחום בחוץ עמד על שלושים ותשע מעלות. המזגן עבד בלי הפסקה ועשה רעש כמו טרקטור. התינוקת התחילה לבכות ופשוט לא הפסיקה. נתנו לה לאכול, החלפנו טיטול, הפעלנו את הנייד עם הכוכבים שמסתובבים מעל המיטה. כלום. היא צרחה עד שנעשתה סגולה בפנים, ואני התחלתי להרגיש את הלב שלי פועם בגרון.
ואז רחל קמה מהכורסה.
לא שאלה, לא הציעה. פשוט ניגשה למיטת התינוק, הרימה אותה בשתי ידיים, והצמידה אותה לחזה. ככה, בלי מילה. התנועה הזאת שלה — הייתה בה ביטחון של נשים שגידלו ילדים בתקופה שלא היה להן כלום חוץ מחלב אם ושיר ערש.
היא התחילה לנדנד אותה. למעלה ולמטה, בקצב איטי ואחיד. ואז נשמע קול — חלש, רועד קלות בקצוות.
*לילה, לילה, ילדה קטנה…*
תוך שתי דקות הבכי ירד לטונים נמוכים יותר, ואז לגניחות קטנות, ואז — שקט.
"תמיד ככה," אמרה רחל, בלי להפסיק לנדנד. "הן מרגישות מי לא יזוז."
שאלתי אותה למה היא כל כך בטוחה. היא לא ענתה מיד. המשיכה לנדנד, ואז אמרה, בקול שכבר לא היה מיועד אליי לגמרי: "היה לי אח קטן. מרוקו, שנת חמישים ושתיים. הוא בכה שלושה ימים בספינה, ואני הייתה בת תשע ולא ידעתי לעשות כלום חוץ מלהחזיק אותו. הוא נרדם רק כשהאונייה הגיעה לנמל חיפה. חשבתי שאני זאת שאשמה שהוא לא נרגע קודם."
היא לא הסתכלה עליי כשאמרה את זה. הסתכלה על התינוקת.
בעלי, שנכנס להתקלח כי כבר לא ידע מה לעשות עם עצמו, יצא עם מגבת על הכתפיים. עצר באמצע הפרוזדור, משך כיסא מהמטבח והתיישב. בלי מילה.
הבן הגדול שלנו, בן ארבע וחצי, נכנס לחדר עם הפוחלץ שלו — חד-קרן סגול שקוראים לו פיסטוק. ילד שבדרך כלל מזכיר סערה טרופית. הפעם עצר ליד הרגל של אבא שלו, טיפס על הספה, נשכב על הצד, ופשוט נרדם. תוך חצי דקה, בלי שניגש אליו.
הדירה כולה נעשתה שקטה. רק המזגן עשה טרכטרכטרכט בחלון, ורחל המשיכה לזמזם. הריח של העוגיות שלה התערבב עם ריח של כביסה שנשארה תלויה במרפסת מאתמול.
נרדמתי על הספה בלי לשים לב.
כשהתעוררתי, השעה הייתה שש בערב. השמש כבר ירדה, והחדר היה בגוון כתום של שקיעה איטית. רחל ישבה ליד החלון, התינוקת עדיין עליה — ישנה, עם אגרוף קטן על החזה שלה. בעלי ישן עם פה פתוח על הכורסה הכי לא נוחה בדירה. הבן הגדול זחל מתחת לשולחן הסלון עם פיסטוק צמוד לחזהו.
אף אחד לא צילם.
רחל הרימה את הראש, הביטה בי, ואמרה בשקט: "את יודעת למה אני יודעת לחכות ככה בלי לזוז? כי פעם לא חיכיתי מספיק."
לא שאלתי למה. פחדתי שהתשובה תהיה כבדה מדי בשביל אור כתום כזה על הרצפה.
היא רק חייכה חצי חיוך, הורידה את המבט לתינוקת, ואמרה: "בואי נשאיר אותה ישנה עוד קצת."
