בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע לרעש. לא ככה, בכל אופן.
שלושים ושבע שנים עבדתי כמנהלת משמרת בחדר מיון בתל השומר. משמרות של שתים עשרה שעות, עשרים וארבע שעות, לפעמים יומיים רצופים בלי ללכת הביתה כי היה פיגוע או תאונה המונית. כל הזמן מישהו צועק, מישהו בוכה, מישהו מקיא על הרצפה, מישהו מחפש את הניירת שלו, מישהו מאשים אותך שההמתנה ארוכה מדי. ואני באמצע, עם דפים ביד ועט מאחורי האוזן, פותרת דברים שאף אחד לא ביקש ממני לפתור אבל כולם ציפו שאפתור.
הבית היה פחות או יותר אותו דבר. בעל, שלושה ילדים, כלב אחד שאף אחד חוץ ממני לא לקח לטייל בו. כביסות, סירים, ימי הורים, שיחות עם המורה של הבן האמצעי, תורים אצל אורתודנט. כשבעלי נפטר לפני אחת עשרה שנים, הבן הצעיר עוד גר בבית. נשארנו שנינו. גם זה לא היה שקט.
ואז הוא עבר להוד השרון, לדירה עם בת הזוג שלו.
פתאום נשארתי לבד. דירה של ארבעה חדרים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, עם מרפסת שצופה לעצי הפיקוס ולחצר הפנימית. לראשונה מזה חמישים שנה, לא הייתי צריכה לשאול אף אחד מה הוא רוצה לאכול.
בהתחלה זה דפק לי את הראש.
אנשים שאלו: "את לא בודדה?" כאילו בדידות זו מחלה שנדבקים בה כמו שפעת. הבת שלי, שתחיה, הציעה שאני אוותר על הדירה ואעבור לגור בדיור מוגן. "יהיה לך חברה," היא אמרה. הבן הגדול שאל אם אני רוצה שיבואו לגור איתי "לכמה חודשים". אולי כי ראה שאני קמה מאוחר ושוכחת לסגור את החלון. לא יודעת.
מה שאני כן יודעת זה שבאחד הבקרים ישבתי עם כוס תה מול החלון, הסתכלתי על השכנה מקומה שנייה תולה כביסה, וקלטתי שאני לא מבולבלת ולא עצובה. אני פשוט כאן. עם עצמי.
הם חשבו שחיי נגמרו. אני הבנתי שהם בדיוק מתחילים.
פעם הייתי קמה בחמש וחצי כדי להכין כריכים לכל הבית — לבעלי, לילדים, לפעמים גם לשכנה שהבן שלה שכח את התיק אוכל בבית. היום אני קמה כשאני מתעוררת, לא כשהשעון צועק. שותה קפה בלי שאף אחד יגיד לי שהחלב נגמר. יושבת במרפסת עם כוס תה ירוק ועיתון מהשבת הקודמת, וזהו. מי שמכיר אותי מהעבודה לא יאמין: אני, שוויתי על הפסקות כדי לכסות משמרות של אחרים, יושבת עכשיו עם ספלים ריקים ולא ממהרת לשטוף אותם.
לא ממהרת. המילה הזאת הייתה זרה לי שלושים שנה.
ברור שיש רגעים. שבוע לפני שהבת שלי הגיעה, מצאתי בארון קופסה עם גופייה שלה מגיל חמש, עם ציור של חתול דהוי. עמדתי שם עם חתיכת הבד ביד ונזכרתי איך היא לבשה את זה כל יום שישי. זה עבר. רגשות באים והולכים כמו מטוסים מעל נתב"ג — רגע רואים, רגע שומעים רעש, ואז חוזר שקט.
הבן האמצעי — זה שגר עכשיו בבאר שבע עם שני ילדים משלו — מתקשר פעם בשבועיים ושואל את אותה שאלה: "אמא, בטוח שאת לא רוצה לעבור לגור לידנו? יש דירות קטנות ברחוב שלידנו."
"חמוד, אני דווקא אוהבת את הדירה שלי. פה אני כבר מכירה את כל החריצים במדרכה."
הוא צוחק. אני לא.
אתמול יצאתי עם חברה מהעבודה לשעבר, גם היא אלמנה. ישבנו בבית קפה ברחוב ביאליק, הזמנו שנינו תה עם נענע, מלא נענע, כזה עם ריח חזק. היא שאלה איך אני מסתדרת לבד.
"אני לא לבד," אמרתי. "אני עם עצמי."
היא לא ענתה כלום. רק לקחה עוד לגימה, והמשיכה לגלגל את פס הנענע בין האצבעות עד שהעלים נמעכו.
כעבור כמה ימים ירד הגשם הראשון של העונה על המרפסת. ישבתי עם כוס תה כשנשמעה נקישה בדלת — הבת שלי, עם שתי שקיות מהסופר ופנים של מישהי שהחליטה משהו בדרך מהחניה.
היא הניחה את השקיות על השיש בלי לפתוח אותן. "אמא, זהו. אני לא יכולה יותר לראות אותך ככה. דיברתי עם דיור מוגן ברחוב ארלוזורוב, יש להם מקום פנוי בעוד חודשיים. יש שם חדר אוכל משותף, פעילויות, אנשים."
"אני לא רוצה חדר אוכל משותף."
"את יושבת פה לבד עם כוס תה כל בוקר. זה לא בריא."
"זה בדיוק מה שבריא לי."
היא פתחה את השקיות בכעס, סידרה בקירור מיץ ולחם וגבינה כאילו היא באה להאכיל תינוקת. "אבא לא היה רוצה שתהיי ככה."
זה עצר אותי לרגע. שתקתי, הסתכלתי בה מסדרת את המקרר בתנועות מהירות מדי, בלי להביט בי. ואז פתחתי את הארון, הוצאתי שתי קערות, מזגתי לתוכן קורנפלקס — לה ולי, כמו פעם, רק שהשעון הראה שבע ורבע ולא חמש וחצי — והנחתי אותן על השולחן.
"תשבי," אמרתי.
היא עמדה עוד רגע ליד המקרר, ואז ישבה. אכלנו בשקט. הכפית שלה נקשה בקערה בקצב לא סדיר, כמו מישהי שמחפשת מה להגיד ולא מוצאת.
"את יודעת מה אני עושה מחר בשמונה בבוקר?" שאלתי בסוף. "בדיקה בקופת חולים. קבעתי לבד, הלכתי לבד, אחזור לבד. ואני בסדר גמור עם זה."
"ואם יקרה לך משהו כשאת לבד בבית?"
"אז יקרה. כמו שקרה לכל מי ששכב פה יום שלם במיון וחיכה שמישהו יטפל בו, ואני הייתי זאת שרצה בין המיטות. עכשיו תורי לשבת."
היא לא ענתה. הסתכלה בקערה שלה, הזיזה את הקורנפלקס בכפית בלי לאכול.
"אני לא בורחת ממך," אמרתי. "אני פשוט כבר לא בורחת מעצמי."
היא הרימה את הראש. משהו במצח שלה התרפה, לא נעלם לגמרי, אבל התרפה. קמה, שטפה את שתי הקערות בכיור, הניחה אותן להתייבש על המגבת, ונשקה לי על הראש בדרך החוצה — נשיקה קצרה, כמו שהייתי נושקת לה פעם לפני שיצאה לבית הספר.
בדלת היא עצרה. "אני אתקשר מחר, לשמוע מה אמרו בבדיקה."
"תתקשרי בערב. בבוקר יש לי תור."
היא יצאה. השארתי את החלון פתוח, למרות הגשם, ושמעתי את הפיקוסים מתנדנדים ברוח. הקורנפלקס נשאר קצת בקערה שלה על המדף, נוזל ומתפורר — ולא היה לי שום דחף לזרוק אותו מיד.
