Zone 4.0

במשך תשע שנים חיכיתי שבעלי יבחר בי. שמונה שנים ועשרה חודשים, אם לדייק — אני יודעת בדיוק כי ספרתי את כל חגי תשרי שעברו בלעדיו, את כל ימי

חצר של דודה שרה בעפולה הייתה מלאה בכיסאות פלסטיק לבנים, בטיח שנתפח מהחום של אמצע אוגוסט, ובריח של קבב שנשרף קצת מדי על המנגל. כל המשפחה התכנסה בשביל

אני בת שלושים ואחת, ועובדת כמנהלת חשבונות במשרד רואי חשבון בפתח תקווה. את בעלי, רותם, הכרתי בחתונה של בת דודה שלי בראשון לציון, ואחרי שנתיים התחתנו. שלוש שנים

הדפיקה על הדלת נשמעה כאילו מישהו הולם באגרוף. לא צלצול — דפיקה. שרה הניחה את הקפה על השיש, עוד אדים עלו ממנו, והציצה בעינית. בחדר המדרגות עמדה מלכה

הבוקר של יום ההולדת שלי התחיל עם ניחוח קפה בוער בסיר. שכחתי אותו על האש בזמן שחיפשתי את החולצה הכחולה, זו שקניתי ברחוב שינקין לפני שבוע במיוחד לערב

הישיבה של ועד הבית התארכה כבר יותר משעה, וכל השכנים בבניין ברחוב הרצל בפתח תקווה התווכחו על תיקון גג המעלית, כשלפתע שמתי לב שהתיבה הדואר הישנה שלי מונחת

בחורף שעבר עבדתי כאחות במחלקה האונקולוגית של הדסה עין כרם. משמרות לילה, בעיקר. במחלקה הזאת לומדים מהר להבדיל בין מבקרים שנשארים כי אין להם ברירה, לבין אלה שנשארים

Тамар Азулай запомнила этот вечер по звуку — не по крику, а по тому, как хлопнула дверь квартиры номер девять, а потом сразу за ней — глухой удар,

זהבה אלוני עוד לא הספיקה להוריד את המעיל כשעידו קרא מהמטבח שהארוחה מתקררת. היה יום שלישי, עשרים ושניים באוקטובר, ובחוץ נשבה אותה רוח לחה מהים שבחיפה תמיד מבשרת

שבועיים שכבתי במחלקת הכירורגית של איכילוב אחרי ניתוח דחוף לתוספתן. בעלי אבנר הגיע כל יום אחרי העבודה, הביא תרמוס מרק עוף, יוגורטים, לפעמים עוגת גבינה מהמאפייה ברחוב דיזנגוף.