Zone 4.0

שבועיים שכבתי במחלקת הכירורגית של איכילוב אחרי ניתוח דחוף לתוספתן. בעלי אבנר הגיע כל יום אחרי העבודה, הביא תרמוס מרק עוף, יוגורטים, לפעמים עוגת גבינה מהמאפייה ברחוב דיזנגוף.

נועה בכר לא זוכרת בדיוק מתי היא החליטה שהיא לא תבכה יותר ליד המיטה של אבא בבית החולים "לניאדו". היא זוכרת רק שבאחד הערבים, כשהאחות יצאה מהחדר ואמרה

חשבתי שבעלי מציל חיים בחדר ניתוח. ובמקום זה ראיתי אותו מנשק אישה אחרת בטרמינל 3, שעה לפני שהוא עמד לטוס עם ילדיו החורגים לחופשה בקפריסין. שיחת טלפון אחת

איתי מעולם לא תכנן לאמץ כלב. הוא היה בן ארבעים ושתיים, רווק מושבע, בעלים של רשת מספרות לכלבים בתל אביב — כן, האירוניה לא נעלמה ממנו — ואדם

**"לאן את הולכת?!"** רן חסם לה את הדלת עם שתי הידיים פתוחות, כאילו הוא שוטר בקבוק. "מי יטפל באמא שלי? אין לי זמן!" מיכל עמדה בפתק, מזוודה ביד

אני לא יודע למה אני מספר את זה עכשיו. אולי כי המלחמה נגמרה, ואנשים שוב מדברים על דברים רגילים. אולי כי מישהו שאל אותי אתמול למה אני עדיין

אני לא יודע מתי בדיוק זה קרה. אולי בחודש השלישי. אולי ביום שהיא סידרה את הארון שלי מחדש וזרקה את חולצת העבודה האחרונה. שלושים ואחת שנה עבדתי בנמל

קוראים לי נועה. אני גרה בחולון, בדירה שקנינו אביתר ואני לפני החתונה. ובכן, "קנינו" זו מילה גדולה — שילמנו מקדמה שחסכנו חמש שנים, ומשכנתה שתלויה עלינו כמו עניבת

השעה הייתה שלוש ועשרים בלילה כשהאחות דחפה לי לידיים צרור לבן במשקל שלושה קילו ומאתיים גרם. ארבע־עשרה שנה חיכיתי לרגע הזה. ארבע־עשרה שנה של בדיקות, של זריקות הורמונים,

Меня зовут Ави. Мой дом в Кирьят-Оно я купил в тридцать четыре, после девяти лет на складе логистической компании в порту Ашдода. Не на удаче — на сменах