Zone 4.0

עזבתי את הבית של ההורים שלי בגיל שבע עשרה עם שבעים שקל בכיס, שקית ניילון עם בגדים, ואבא שהצליח להגיד לי בפנים, בלי לגמגם, שאני "הילד שלא רצינו".

הגשם ירד דרומה כמו שלא ירד כבר עשרים שנה. הנחל עלה בחצי שעה — אחרי שתי דקות הכביש הפך לנהר. תמר בדיוק סיימה להדליק נרות, כי החשמל נפל

הכל התחיל בשבת אחת באשקלון, כשהעיר נמסה מחום של סוף יולי. אני גרה ברחוב שקט ליד שוק הכרמל הישן, בבית אבן עם חצר קטנה וברימון ששתלתי לפני שלושים

המונית עצרה מול שער הברזל של הבית בכרמל הצרפתי. נהג המונית בחן אותי במראה האחורית, כאילו חיפש סיבה לא לתת לי את המזוודה. שילמתי לו שמונים וחמישה שקל,

מצאתי אותם ביום שישי אחר הצהריים, כשעודד כבר ישן ואני החלטתי סוף־סוף לנער את הכיסוי כי הרגשתי משהו לא רגיל מתחת לגוף שלו כבר שבועיים. שמונה עשרה מזלגות.

בגיל שמונים ואחת אני עדיין זוכרת כל שקל שקניתי בו את הדירה הזאת. שלוש חדרים ברחוב ביאליק בחיפה, קומה שנייה, מרפסת עם עציצי לואיזה שאני מגדלת כבר עשרים

קלרה תלתה את הכביסה בשמונה בבוקר, כשעדיין היה קריר ומהרדיו של השכנה נשמעה תוכנית הבוקר של גל"צ. יולי בכרמל היה כזה — לילות עם ריח של אורנים שרופים

## כותרת: שלושה תינוקות, מקרר ריק וטלפון שחייגו פעם אחת מרינה קובלצ’וק לא ישנה יותר מארבע שעות ברצף כבר שנה וחצי. פעם היא עבדה כרואת חשבון בחברת ביטוח

בת שבע כהן, בת שישים ושתיים, שכנה מקומה שלישית ברחוב ביל"ו בחולון, למדה להכיר את הצעדים של השכנים שלה עוד לפני שהיא רואה אותם. את אלה של יהודית

הכול התחיל מבעיה טיפשית: לא היה לנו מקום לארון עץ ישן. בעלי, יורם, פירק אותו מהמרפסת בקיץ ההוא, כשהחלטנו סוף־סוף לסדר את המחסן בבניין ברחוב הצפרדע ברעננה. הארון