Zone 4.0

— את מגיעה? — הדי הקול של גיא ירד מהמרפסת של הקומה השנייה. — יש לי פגישה בשמונה, אני חייב לזוז! — תכף, — עניתי. הקול יצא יציב.

אני דיילת קרקע בנתב"ג, בדלפק הצ'ק-אין של אל על, כבר תשע שנים. רואה מאות אנשים ביום, רובם נשכחים עד הערב. אבל יש סיפורים שנשארים, גם אם אני הייתי

קוראים לי שרה בירם, אני בת חמישים ושמונה, ומזה עשרים ושלוש שנה אני נוטריונית ברמת השרון. תמיד חושבים שנוטריון כבר לא מתפלא משום דבר. זה לא נכון. את

אני שרה, גרה בבניין ברחוב ביאליק בפתח תקווה כבר תשע שנים, ועובדת כאחות בקהילה במרפאת קופת חולים באזור. את הדלת ההיא לא אשכח, כי בדיוק עמדתי לצאת למשמרת

קוראים לי אווה כרמון, אני בת שלושים וארבע, ותשע שנים אני מנהלת חברה שמייצאת שימורים ישראליים – ריבות, כבושים, דבש – לחנויות בגרמניה ובסקנדינביה. עבדתי כך שביומן שלי

בת שבע כהן עבדה תשע עשרה שנה בקופה במרכול "יש" ברחוב הרצל בנתניה, ומזמן הפסיקה להתרגש מהצפצוף החוזר של הסורק. אבל את הלקוח הזה היא זוכרה עוד לפני

בבוקר של יום שלישי, כשהאוויר בגבעתיים כבר היה חם וסמיך, שמתי חלה לחימום בתנור ותפסתי את עצמי בוהה בתמונה על המקרר. תמונה ישנה, קצת דהויה, של דורון ושל

  אבא שלי היה בן שבע־עשרה כשפגש את אמא בפעם הראשונה. זה קרה ביריד קטן ליד חדרה, בסוף הקיץ. היו שם דוכנים של תירס חם, צמר גפן מתוק,

— מזל טוב, זו בת! — הרופא חייך אלי בסיפוק, כאילו בישר לי משהו שאני אמור להתרגש ממנו. עמדתי שם, בקליניקה הווטרינרית ברחוב ההגנה בחולון, ובראש שלי רצה