Zone 4.0
הסלון השתתק מיד אחרי הסטירה. מאיה עמדה במקום, מחבקת את אלה בחוזקה. הלחי שלה בערה, אבל הכאב הפיזי היה הדבר האחרון שחשבה עליו. היא הסתכלה על בתה. אלה
— אמא, בואי מהר! יצאתי למרפסת וראיתי את אלכסיי כורע ליד המדרגות. ליד הרגל שלו הייתה קופסה קטנה של פרווה כתומה. בהתחלה חשבתי שזה חתול בר. ואז הוא
שלושה שבועות אחרי שילדתי את ליאם, הגעתי לחוף הים עם שני הילדים שלי כשאני כמעט לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם. לא ידעתי שאותה יציאה קצרה
בתי ג’נה הודיעה לי שהיא לוקחת את המכונית שלי. לא ביקשה. לא שאלה. פשוט הודיעה. עמדתי ליד הכיור במטבח ושטפתי כוסות אחרי ארוחת הבוקר, כשהיא נכנסה לבית, הניחה
אחרי שלוש שנים שבהן בתי הצעירה לא התקשרה אליי אפילו פעם אחת, הטלפון צלצל בשתיים לפנות בוקר. כשראיתי את השם שלה על המסך, פשוט קפאתי. לרגע לא העזתי
לא כסף. לא דירה. לא אפילו תכשיט ישן. כלב. באותם ימים הייתי בת ארבעים ושש, גרה לבדי ברמת גן ועבדתי כמנהלת חשבונות בחברה גדולה. הייתי יוצאת מהבית
המעטפה הייתה תקועה בין חשבונות החשמל ועלוני הפרסומת. לא הייתה עליה בול. לא כתובת שולח. רק השם שלה, בכתב יד מוכר. תמר עצרה ליד תיבות הדואר ולא פתחה
הבית של רחל היה מסודר בצורה כמעט בלתי אפשרית. הנעליים עמדו בזוגות מדויקים ליד הדלת. הכריות על הספה היו מסודרות באותו מרחק זו מזו. אפילו המגבות בחדר האמבטיה
אבא שלי, אבי לוין, נולד בתל אביב ב-1958. היום, אם היה עוד בינינו, היה חוגג יום הולדת. אבל אבא מת לפני שמונה שנים, ומה שנשאר ממנו זה קרטון
קוראים לי נועה, אני בת עשרים ושבע, גרה בקריית מוצקין, ועובדת כמעצבת גרפית פרילנסרית. ולפני שתשפטו אותי – כן, אני זאת שברתי שבע מסכי טלפון בארבע שנים. שבע.