קוראים לי נועה, אני בת עשרים ושבע, גרה בקריית מוצקין, ועובדת כמעצבת גרפית פרילנסרית. ולפני שתשפטו אותי – כן, אני זאת שברתי שבע מסכי טלפון בארבע שנים. שבע. אחת מהן נשברה כי הנחתי את הפלאפון על הברך באוטובוס 17 לחיפה, הוא החליק, ונחת בול על הרצפה מתחת למושב של איזה חייל שהביט בי כאילו עברתי עבירה פלילית.
החברה הכי טובה שלי, שירה, כבר שנתיים אומרת לי אותו משפט: "נועה, תקני לעצמך נוקיה זקנה כבר, תפסיקי לזרוק כסף על מסכים." אני תמיד צחקתי וממשיכה כאילו זה בדיחה. עד שלפני שלושה חודשים, בערב שישי, הטלפון נפל לי מהיד בזמן שסידרתי חלות בתנור – כן, אני יודעת, איך זה בכלל קורה – ונחת ישר על אריח המטבח. המסך התנפץ לרסיסים, כמו כוס יין שנופלת על רצפה.
עמדתי שם עם הידיים מלאות קמח, מסתכלת על הטלפון השבור, וההוא הזה עם החלות בתנור שכמעט נשרפו כי שכחתי מהזמן. ופתאום נזכרתי מה שירה אמרה. חשבתי לעצמי: אולי היא צודקת. אולי זה בכלל לא רעיון רע.
למחרת בבוקר נסעתי לחנות תקשורת קטנה ברחוב הרצל בקריית מוצקין ושאלתי את המוכר אם יש לו משהו "פשוט, בלי כל השטויות". הוא חיפש מתחת לדלפק, והוציא קופסה מאובקת – טלפון מתקפל, עם מקשים אמיתיים, מסך קטנטן, בלי אינטרנט כמעט. "זה יעלה לך שלוש מאות ותשעים שקל," הוא אמר, "אבל אני לא בטוח שאת רוצה את זה." קניתי אותו על המקום.
הבעיה האמיתית לא הייתה הטלפונים השבורים. הבעיה האמיתית התחילה הרבה לפני זה, כשהייתי ילדה בת עשר בבית ההורים בעכו, יושבת מול המחשב הישן במטבח עד שאמא הייתה מכבה לי את הראוטר בכוח באמצע הלילה. משם זה רק גדל – מיוטיוב למחשב, ממחשב לטלפון, מטלפון להתמכרות אמיתית שאף אחד לא קרא לה בשם הזה כי, בואו נודה, כולם ככה. ישבתי שעות על גבי שעות גוללת, בלי לשים לב שהיום עבר, שהערב הפך ללילה, שהיו לי דדליינים של לקוחות שלא נגעתי בהם.
בשנה שעברה איבדתי לקוח גדול – חברת אופנה קטנה מנתניה שרצתה עיצוב קמפיין לפסח – כי פשוט לא הגשתי בזמן. לא כי לא היה לי זמן. היה לי המון זמן. פשוט זרם לי בין האצבעות, בין סטורי לסטורי, בין סרטון של שש שניות לסרטון אחר.
אז כשהתחלתי להשתמש בטלפון המתקפל, קרה משהו שלא ציפיתי לו. תוך שבוע הרגשתי כאילו מישהו הוריד לי משקולת מהחזה. פשוט קלה יותר. פנויה יותר. הייתי בטרמפ עם שירה לתל אביב, והיא דיברה על משהו שקרה לה בעבודה, ובמקום לבהות בטלפון כמו שהייתי עושה תמיד, פשוט הקשבתי. באמת הקשבתי. היא אפילו עצרה באמצע המשפט ואמרה, "רגע, את מקשיבה לי כרגע?" וזה עצוב שזאת הייתה השאלה שלה.
עכשיו אני מנהלת סוג של ניסוי אישי על עצמי. יש לי מחברת קטנה, ירוקה, עם קפיץ בצד שכבר מתחיל להתעקם, ובה אני כותבת כל דבר שאני עושה ביום וכמה זמן זה לוקח. תשע וחצי בבוקר – קפה והכנת חשבונית ללקוח. עשר וחמישים – נסיעה ברכבת לתל אביב, עבדתי על טפסים למס הכנסה במקום לגלול. אחת עשרה ורבע – הגעה למוזיאון הפלמ"ח, הצצה בתערוכה חדשה שרציתי לראות כבר חודשיים. זה נשמע קטן, אבל בשבילי זה ענק.
אני לא אגיד שהכול הפך פתאום מושלם. יש רגעים שאני עומדת בתור בסופר בקריית ביאליק, משעממת, והיד שלי מתגרדת לכיס למרות שאין שם כלום מעניין לפתוח. פעם אחת אפילו קניתי לי סמארטפון ישן מחבר בטעות – "רק בשביל ניווט," שכנעתי את עצמי – ותוך שלושה ימים גיליתי שאני שוב גוללת בשירותים בעבודה. זרקתי אותו לתא מגירה ולא נגעתי בו מאז.
השבוע קיבלתי הודעת טקסט – כן, טקסט רגיל, כי זה כל מה שהטלפון שלי יודע לעשות – מהלקוחה מנתניה, אותה שאיבדתי בשנה שעברה. היא שמעה משירה על השינוי שעברתי, ורצתה לתת לי הזדמנות נוספת. פרויקט לקמפיין של סוכות, שכר של אלפיים ומאתיים שקל. ישבתי במרפסת עם הכתפיים כבדות מקור, קראתי את ההודעה שלוש פעמים, וידעתי בדיוק מה אני עומדת לעשות: פתחתי את המחברת הירוקה לעמוד חדש וכתבתי בראש הדף, באותיות גדולות, "פרויקט סוכות – דדליין 3.10." לא כתבתי סיסמה, לא כתבתי הבטחה לעצמי. פשוט תאריך.
למחרת נסעתי לאותה חנות ברחוב הרצל, ושאלתי את המוכר אם יש לו עוד אחד מהטלפונים האלה במלאי – בשביל שירה, שסוף סוף החליטה שהיא רוצה לנסות בעצמה. הוא הוציא קופסה נוספת מתחת לדלפק, ואמר, "עוד אחת? נראה לי שאני צריך להזמין יותר מהמלאי הזה."
התיישבתי על ספסל בתחנת הרכבת, פתחתי את המחברת שוב, וכתבתי: "שעה 16:20 – מסרתי טלפון חדש לשירה." זו לא הייתה תובנה גדולה, לא רגע דרמטי. רק שורה נוספת ברשימה שהולכת ומתארכת, ומראה לי בדיוק לאן הזמן שלי הולך עכשיו.
