אבא שלי, אבי לוין, נולד בתל אביב ב-1958. היום, אם היה עוד בינינו, היה חוגג יום הולדת. אבל אבא מת לפני שמונה שנים, ומה שנשאר ממנו זה קרטון אחד במחסן ברחוב דיזנגוף, ותעודה מבית ספר יסודי "ביאליק" שהוצאתי ממנו לפני חודש כשפינינו את הדירה של אמא.
בתעודה כתוב: "אביחי איטי בקריאה, מתקשה להתרכז, מומלץ לבדוק אצל פסיכולוג." הוא היה בכיתה ד'. המורה שלו, גברת שושנה רזין, כתבה בצד, בעיפרון, משפט שאמא שלי מעולם לא הראתה לו: "יילד הזה לא יגמור תיכון."
אבא סיפר לי את הסיפור הזה פעם אחת בחיים, בליל שבת, כשהייתי בת שבע עשרה ולא רציתי לגשת לבגרות במתמטיקה כי פחדתי להיכשל. הוא ישב מולי במטבח בדירה ברמת גן, הזיז את צלחת החומוס הצידה, ואמר: "תרצי, בכיתה ד' המורה כתבה עליי שלא אגמור תיכון. ואני באמת כמעט לא גמרתי." הוא לא חייך כשאמר את זה. הוא הסתכל בכפות הידיים שלו, ידיים גדולות מאוד, מלאות שריטות משנים של עבודה עם ברזל.
אבא היה דיסלקטי. לא ידעו לקרוא לזה ככה אז — ב-1966, כשהיה בכיתה ד', זה נקרא "עצלן" או "לא מוכשר" או, במקרה הכי טוב, "איטי". הוא נכשל בבחינות הבגרות פעמיים. פעם שלישית עבר בקושי, בציון 56 במתמטיקה, אחרי שאמא של אמא שלי — סבתא רבקה — שילמה למורה פרטי מהשכונה שלימד אותו כל ערב במשך שנה, בתשלום שהיא הרוויחה מתפירה בבית.
בגיל תשע עשרה אבא התחיל לעבוד כשוליה במסגרייה ברחוב פלורנטין. הבוס שלו, איש בשם מנשה, אמר לו בשבוע הראשון: "אתה לא תדע לקרוא לי תוכנית עבודה, לוין, אז תסתכל ותזכור." אבא זכר. הוא לא ידע לקרוא שרטוט טוב, אבל היה זוכר כל מידה אחרי שראה אותה פעם אחת. תוך שלוש שנים הוא עצמו כבר לימד שוליות אחרים. תוך שמונה שנים פתח מסגרייה משלו, "מסגרות לוין", בשכונת התקווה. תוך עשרים שנה היו לו שלוש מסגרויות ועשרים ושניים עובדים, וחוזה קבוע עם עיריית תל אביב לתחזוקת שערי בתי ספר.
כשהוא מת, ב-2018, ההלוויה שלו התמלאה באנשים שאני לא הכרתי — נגרים, רתכים, קבלנים, אנשים שהוא לימד את המקצוע בלי תשלום כי "מישהו לימד אותי בלי לצחוק עליי". אחד מהם, בחור בשם רועי, ניגש אליי אחרי הקבורה ואמר: "אבא שלך היה האדם היחיד שלא צעק עליי כשלא ידעתי לקרוא מדריך הרכבה. הוא פשוט הראה לי."
חשבתי על גברת רזין הרבה אחרי שמצאתי את התעודה. חיפשתי אותה בגוגל, כמעט מתוך סקרנות חולה. מצאתי כתבה קטנה מעיתון מקומי מ-2011 — היא פרשה מהוראה אחרי ארבעים ואחת שנים, וצוטטה אומרת שהיא "האמינה תמיד בפוטנציאל של כל ילד". קראתי את זה שלוש פעמים במטבח שלי, עם הקרטון פתוח על השולחן והתעודה בתוכו, והרגשתי איך משהו בבטן מתהפך — לא כעס בדיוק, יותר עייפות.
לא כתבתי לה. לא היה לי מה לומר שיתקן משהו. אבא כבר לא כאן כדי לשמוע תשובה ממנה, וגם לא היה צריך אחת — הוא ענה לה בלי מילים, עם עשרים ושתיים משרות עבודה ועם ילד ששלושים שנה אחר כך עדיין זוכר איך מישהו הראה לו, ולא צעק.
מה שעשיתי זה משהו אחר. לקחתי את התעודה, סרקתי אותה, ותליתי את הצילום — לא את המקור, את המקור השארתי בקרטון — על הקיר במסגרייה ברחוב לבנון, זו שאבא הקים אחרונה ושאני מנהלת מאז שהוא מת. תליתי אותה ליד לוח המודעות שבו אנחנו רושמים שוליות חדשים, בגובה שכל מי שנכנס לשם עבודה רואה אותה קודם כל דבר אחר.
מתחתיה תליתי פתק שכתבתי בעצמי, לא במחשב, בכתב יד: "פה מקבלים כל אחד שרוצה ללמוד. לא משנה מה כתוב עליו בתעודה." זה תלוי שם כבר שנה. שבוע שעבר קיבלנו שוליה חדש, נער בן שבע עשרה בשם עידן, שהמורה שלו בתיכון אמר להורים שלו שהוא "לא יגיע לשום מקום" בלי לימודים עיוניים. הוא קרא את התעודה ואת הפתק בשקט, ואחר כך שאל אותי אם אפשר להתחיל מחר בבוקר במקום ביום שני, כי הוא לא רצה לחכות.
