הבית של רחל היה מסודר בצורה כמעט בלתי אפשרית.
הנעליים עמדו בזוגות מדויקים ליד הדלת. הכריות על הספה היו מסודרות באותו מרחק זו מזו. אפילו המגבות בחדר האמבטיה היו מקופלות בדיוק באותה צורה.
אבק?
רחל לא הרשתה לו להתקיים.
— בית צריך להיות נקי, הייתה אומרת לבנה עידו. — לא צריך להרגיש שחיים פה בגן חיות.
במיוחד לא בעלי חיים.
— חתול בבית? פרווה על הספה, חול בכל מקום, ריח של אוכל… בשביל מה אני צריכה את זה?
עידו כבר ידע שאין טעם להתווכח.
לכן, כשנכנס אליה ביום שישי אחר הצהריים עם תיק נשיאה קטן ביד, הוא כבר התכונן לגרוע מכול.
רחל פתחה את הדלת.
— מה זה?
— אימא, לפני שאת כועסת…
— אני כבר כועסת.
הוא הניח את התיק על הרצפה.
מתוכו נשמע מיאו קטן.
רחל עצמה את עיניה.
— עידו.
— רק לכמה ימים.
— לא.
— חברה מהעבודה שלי נסעה לחו”ל בהתראה קצרה.
— זה לא קשור אליי.
— אין לה עם מי להשאיר אותו.
— גם זה לא קשור אליי.
עידו חייך במבוכה.
— חשבתי שאולי…
— לא.
— אפילו לא שאלתי.
— אני מכירה את המבט הזה שלך.
הוא נאנח.
— רק שבוע.
רחל הצביעה לעבר הדלת.
— מחר הוא יוצא מכאן.
בדיוק אז נשמע מתוך התיק מיאו חלש.
רחל הסתכלה לעברו.
— הוא קטן?
— בערך שמונה חודשים.
— והוא חולה?
— לא. הוא פשוט מפחד.
רחל שתקה.
— לילה אחד, — אמרה לבסוף. — רק לילה אחד.
עידו חייך.
— תודה, אימא.
— אל תודה לי עדיין.
הוא פתח את התיק.
חתול ג’ינג’י קטן יצא ממנו בזהירות.
היה לו כתם לבן קטן בחזה ועיניים ירוקות וגדולות.
הוא הביט סביב.
הריח את האוויר.
ואז הלך ישר אל רחל.
— לא, לא. אליי אתה לא בא.
החתול התחכך ברגל שלה.
רחל קפאה.
— עידו, קח אותו.
— הוא רק אומר שלום.
— שיגיד שלום מרחוק.
החתול התחיל לגרגר.
רחל ניסתה להסתיר חיוך.
— הוא עושה את זה בכוונה.
— אני חושב שהוא פשוט אוהב אותך.
— הוא מכיר אותי פחות מדקה.
עידו צחק ויצא.
רחל נשארה לבדה עם החתול.
היא הסתכלה עליו.
הוא הסתכל עליה.
— תקשיב טוב, אמרה בקול רציני. אתה כאן באופן זמני. אתה לא עולה על הספות, לא שורט רהיטים ולא עושה שום דבר שיאלץ אותי לנקות אחריך.
החתול התיישב.
רחל הלכה למטבח.
כעבור רגע שמעה צעדים קטנים מאחוריה.
החתול ישב בפתח.
— אתה רעב?
הוא הביט בה.
— ברור שאתה רעב.
היא פתחה את המקרר.
הייתה שם חתיכת דג שהיא שמרה לארוחת הערב.
רחל חתכה חתיכה קטנה.
— רק קצת. אל תתרגל.
החתול אכל בזהירות.
אחר כך הרים את הראש והסתכל עליה.
הוא גרגר.
רחל הרגישה משהו מוזר בלב.
— טוב, טוב. הבנתי.
באותו ערב היא ישבה מול הטלוויזיה.
כעבור כמה דקות החתול קפץ על הספה.
לא לידה.
בקצה השני.
רחל הרימה גבה.
— מי הרשה לך?
החתול הסתכל עליה.
— רד.
הוא לא זז.
רחל התקרבה כדי להוריד אותו.
ברגע שנגעה בו, הוא נבהל ושלף ציפורן.
— איי!
הופיעו שלושה סימנים אדומים על היד שלה.
רחל נרתעה.
אבל אז ראתה את החתול.
הוא התכווץ.
אוזניו נשמטו.
הוא נראה מבוהל.
— היי… אמרה בשקט. לא התכוונתי להפחיד אותך.
החתול הרים את הראש.
רחל התיישבה.
— גם אתה מפחד מאנשים?
הוא התקרב אליה לאט.
היא הושיטה יד.
הוא הריח אותה.
ואז התחכך בכף ידה.
רחל נשכה את שפתיה.
— אל תעשה את זה.
הוא גרגר.
— זה לא הוגן.
באותו לילה רחל התעוררה באמצע הלילה.
היא הרגישה חום על הרגליים.
החתול ישן שם.
מכורבל.
רגוע.
רחל הסתכלה עליו בחושך.
— אתה באמת חצוף.
היא ניסתה להזיז אותו.
אבל הגב שלה כאב כבר חודשים, והחום הקטן על הרגליים היה נעים.
— טוב. הלילה אתה נשאר.
בבוקר היא מצאה את עצמה אומרת:
— בוקר טוב, ג’ינג’י.
היא עצרה.
— מה אני עושה?
החתול הסתכל עליה.
— דיברתי עכשיו עם חתול.
היא פתחה את המקרר.
— רוצה דג?
החתול מיד התקרב.
רחל חייכה.
— ידעתי.
השבוע חלף מהר.
עידו התקשר בכל יום.
— אז איך הולך?
— מצוין. תבוא לקחת אותו.
— באמת?
— כמובן.
אבל בכל פעם שעידו אמר שיגיע למחרת, רחל מצאה את עצמה מסתכלת על החתול.
היא קנתה לו שקית מזון.
אחר כך קערה.
אחר כך צעצוע קטן.
יום אחד עידו הגיע.
— באתי לקחת את צ’יקו.
רחל קפאה.
— עכשיו?
— כן. הבעלים שלו חוזרת מחר.
רחל הסתכלה על החתול שישן על הכורסה.
— אולי… אפשר שהוא יישאר עוד קצת?
עידו חייך.
— ידעתי.
— אל תהיה חכם.
— אימא, את קשורה אליו.
— אני לא קשורה אליו.
— אז למה קנית לו מיטה?
רחל הסתכלה על המיטה הקטנה בפינת הסלון.
— זה היה במבצע.
עידו צחק.
למחרת התקשרה בעלת החתול.
היא עדיין לא יכלה לחזור.
היא ביקשה שרחל תשמור עליו עוד שבועיים.
— בסדר, אמרה רחל.
אחרי השיחה היא הסתכלה על צ’יקו.
— שמעת? נשארים עוד קצת.
החתול קפץ אל הספה.
— אבל אל תחשוב שזה אומר שאני אוהבת אותך.
כעבור שבועיים הגיעה בעלת החתול.
היא עמדה בפתח עם חיוך.
— אני כל כך מצטערת על כל הזמן הזה. תודה ששמרת עליו.
רחל הרימה את צ’יקו.
האישה הושיטה אליו יד.
— בוא, מתוק.
אבל צ’יקו לא זז.
הוא הסתובב, הצמיד את ראשו לצווארה של רחל והתחיל לגרגר.
רחל הרגישה את העיניים שלה מתמלאות דמעות.
— הוא… לא רוצה ללכת.
בעלת החתול חייכה.
— כנראה שהוא מצא בית אחר.
רחל הביטה בה.
— את באמת מוכנה?
— אם הוא מאושר כאן, כן.
אחרי שהיא הלכה, עידו התקשר.
— אימא, אז מה החלטת?
רחל הסתכלה על צ’יקו.
— הוא נשאר.
— ידעתי!
— אבל אל תספר לאף אחד.
— למה?
— כי יש לי מוניטין לשמור עליו.
עידו צחק.
רחל הסתכלה סביב הבית.
היו עכשיו שערות על הספה.
צעצוע קטן ליד השולחן.
קערה בפינת המטבח.
פעם בכמה ימים הופיעו אפילו סימני כפות קטנים על הרצפה שהיא בדיוק שטפה.
אבל משהו השתנה.
הבית כבר לא היה שקט מדי.
בערבים צ’יקו היה מתיישב לידה.
רחל הייתה מלטפת אותו ואומרת:
— אתה יודע מה הבעיה איתך?
החתול היה עוצם את עיניו.
— גרמת לי להבין שטעיתי.
היא חייכה.
— תמיד חשבתי שבית נקי הוא בית שבו שום דבר לא מפריע.
היא ליטפה את ראשו.
— אבל בית בלי רעש, בלי מישהו שמחכה לך ליד הדלת ובלי יצור קטן שמגיע להתכרבל איתך… אולי הוא פשוט בית מסודר מדי.
מאותו יום רחל עדיין ניקתה.
היא עדיין אהבה סדר.
היא עדיין התעצבנה כשצ’יקו הפיל עציץ.
אבל בכל פעם שמצאה שערה כתומה על החולצה שלה, היא כבר לא מיהרה להסיר אותה.
לפעמים היא פשוט חייכה.
כי היא הבינה שלא כל לכלוך הוא סימן לבלגן.
יש לכלוך שמזכיר לך שמישהו חי בבית.
ומישהו מחכה לך.
ומישהו אוהב אותך בלי לבקש דבר בתמורה.
