Zone 4.0
אני עובדת בקבלה במרפאה הווטרינרית ברחוב הרצל בחיפה כבר תשע שנים, ורוב הסיפורים שרואים פה נשכחים אחרי שבוע. את זה לא שכחתי. הכרתי את מיכל בן־עמי בגלל הכלב
יוני 2025, שלושה ימים לפני ראש השנה. יאיר בן שלושים ואחת, מנהל פיתוח עסקי בחברת סטארט-אפ בהרצליה, אורז תיק נסיעות בזמן שנועה, בת הזוג שלו כבר שנה ורבע,
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הריח של הקפה שנשפך על החלוק שלי. שנייה לפני שהטלפון צלצל, עמדתי בחדר האחות ושפכתי לעצמי כוס שנייה, כי המשמרת שלי בטיפול
בבוקר יום שלישי הריח ברחוב בן-יהודה כמו אחרי גשם, ירד מבול כל הלילה, והרמזור בפינת אלנבי כבר שבועות שהתחלף באיחור של שנייה שלמה, דבר שכל מי שגר בסביבה
אני אומר את זה מייד, בלי להתנצל: לא הלכתי לעמותת "בית חם לחיות" בבאר שבע כדי לקחת חתול. הלכתי כי בעל המכולת ברחוב הרצל ביקש ממני להביא להם
השעה אחת ורבע בלילה כשהאינטרקום צרח אצלי בדירה בבת ים, ואני כבר יודעת מי זה לפי הצליל העצבני, הממושך מדי, לא כמו של שכנים. פתחתי את הדלת ומצאתי
מרטה קורן הצמידה מפית לשפתה והרגישה טעם מתכתי של דם. שמונה עשרה איש ישבו סביב השולחן, שעליו עדיין ניצבו צלחות עם עוגת גבינה, ואף אחד לא זז. לא
ניסיתי להתקשר לחתן שלי שלושים פעם באותו לילה. אורי לא ענה אף פעם אחת. אני זהבה, בת שישים ושתיים, ובמשך שבע עשרה שנה הייתי מה שהמשפחה קראה "כלה
חזרתי למיון בחצות ועשר, וטל כבר עמד עם קופסת האוכל שלי ליד הדלפק. נפלתי מולם, לעיני כל הצוות, אחרי עשרים ושתיים שעות ברצף, בזמן שהמנהל שלי חייך מעל
חזרתי למיון ב-00:10 והוא כבר החזיק לי צלחת חמה על הדלפק. נפלתי מול כל הצוות אחרי 22 שעות רצופות, בזמן שהמנהל שלי חייך עם התיקייה שלו ביד. הוא