רינה קפלן עמדה על המרפסת הקטנה של ביתה במושב בית הלל שבגליל העליון, סיגריה דקה בין אצבעותיה, והביטה בגשם הראשון של אוקטובר ששטף את החצר. האוויר היה קר ונקי, טעון בריח אדמה רטובה ואקליפטוסים — הריח הזה תמיד הזכיר לה לראשונה שדרכה כאן רגלה, בת עשרים ושתיים, עם תינוקת על הידיים וגט בכיס. הבית הזה נבנה בידיו של אביה, שלא הספיק לראות אותו גמור. את הקירות צבע בעצמו, כל לבנה הונחה בזיעת אפו, כל מרצפת במטבח — יד שניה מקיבוץ כפר בלום הסמוך — נבחרה בקפידה. הוא השאיר לה אותו בצוואה, מפורש, עם סעיף שאינו ניתן לערעור: הבית שייך לרינה ורק לה, וכל בן זוג עתידי יחתום על הסכם ממון. "אבא היה איש חכם," חשבה לעצמה, "הרבה יותר משנדמה היה לי אז."
בגיל ארבעים ושלוש, אחרי שבע שנים של בדידות מוחלטת, כמעט נזירית, היא הסכימה לתת צ'אנס שני לחיים. הבת שלה, מאיה, עברה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, והבית הגדול — ארבעה חדרים, סלון רחב ידיים, גינה עם עץ אגוז מלך — הפך פתאום לשקט מנשוא. הקולגה שלה מהסופר במתחם הקניות בקריית שמונה, אילנה, לא הפסיקה לנדנד: "רינה, את בת ארבעים ושלוש! הילדה עפה מהקן, מה נשאר לך פה? או שאת יושבת שבעה על עצמך או שאת מחפשת מישהו לשתות איתו קפה בבוקר." הן עבדו יחד בקופה — משמרות ארוכות, רגליים נפוחות, משכורת מינימום, אבל אילנה ידעה איך להכניס חיים גם ליום האפור ביותר. "תראי מי קנה אצלנו חלב הבוקר," אמרה לה בקול נמוך כשיד חתומה על הקופה. "דודו, מהמשתלה. גרוש, בלי ילדים, מחזיק בית לבד, אפילו תולה כביסה. מהזן הנכחד."
דוד. דודו קורן. איש רחב כתפיים, מבוגר ממנה בשנתיים, שחזר למושב אחרי גירושים מכוערים מהאישה שאיתה חי עשרים שנה בכרמיאל. הוא קנה חלקה קטנה ומוזנחת בקצה המושב, בכסף שקיבל ממכירת הדירה המשותפת — סכום עלוב, לדבריו, אחרי ש"העורכת דין שלה סחטה אותו כמו לימון". את שאר הכסף, כך התברר מאוחר יותר, הוא הפסיד בהשקעה מפוקפקת של חבר מהמילואים, מין סטארט-אפ כושל של מערכות השקיה. בחצר שלו לא היה אפילו שביל מסודר, רק בוץ וחצץ, אבל הוא היה אדם נוח לבריות, עם ידיים גדולות של פועל ומבט שקט שידע להביט הרבה ולהגיד מעט. הוא התחיל לקנות אצלה בסופר בקביעות — חלב דל לקטוז, פיתות עבות, סיגריות נובלס. תמיד בתורנות שלה. תמיד בסביבות ארבע וחצי, רבע לחמש, כשהיא כבר עייפה ועוד רבע שעה לסגירת הקופה.
בהתחלה היא התעלמה. אחר כך החלה להגניב מבט. כעבור חודשיים כבר דיברו על מזג האוויר, על מחירי הדלק ("שבעה ש"ח לליטר, אתם מאמינים?"), על הביורוקרטיה במשרד החקלאות. אחרי חצי שנה הוא חיכה לה פעם אחת בחנייה, ליד האוטו שלה — סובארו אימפרזה חלודה משנת אלפיים — והציע לה טרמפ הביתה. תגידי, את גרה לבד? שאל בפשטות. כן, אמרה. גם אני, אמר, אבל אצלי זה מחסן עם מיטה. הערב ראש השנה, אולי נאכל תפוח בדבש אצלך? יש לי בקבוק יין מקידוש של בית הכנסת.
הם התחתנו אחרי שנה. בלי רבנות, חוזה אזרחי בלבד — היא עמדה על כך. שמרה על שם המשפחה של אביה, קפלן, אותו החזירה בקרב משפטי מתיש אחרי הגירושים הראשונים. דודו נעלב קשות. "מה, את מתביישת בי? מה יגידו החבר'ה במשתלה?" אבל לא התעקש. עבר לגור אצלה. את החלקה שלו מכר מיד, בחצי מחיר כמעט, לזוג צעיר מתל אביב שחיפש שקט. היא לא שאלה לאן נעלם הכסף — זה לא עניינה. הוא בעל, היא בעלת בית. לכאורה שותפות.
ואז הגיע ארז.
בנו הבכור של דוד מנישואיו הראשונים, ילד בן עשרים ושש, חסר מקצוע, חסר תעודת בגרות, חסר רצון. בוקר אחד הוא פשוט הופיע על סף הדלת עם תיק גב מרופט ומבט כבוי. "אמא שלי סגרה את הבית," אמר, "אני חייב לישון פה איזה שבוע עד שהיא מסתדרת עם החבר החדש." השבוע הפך לחודש. החודש התארך. ארז לא התקלח יומיים ברציפות, קופסאות הפיצה שלו נערמו ליד הספה כמו מגדלים ארכיאולוגיים, והטלוויזיה בסלון פעלה עשרים וארבע שעות — בעיקר ערוץ הספורט, לעתים קטעי וידאו של מתיחות שכונתיות, הווליום על המקסימום. החשמל זינק בארבע מאות שקל בחודש. המקרר התרוקן במהירות על טבעית — לארוחת בוקר היה אוכל שניצל תירס וחצי מיכל גלידה.
רינה חרקה שיניים. חודש. חודשיים. היא שותקת, מנקה, קונה עוד אוכל. בלילות שוכבת לצד דודו ושומעת נחירות כפולות: של האב מהצד ושל הבן מהסלון, כמקהלה עייפה.
"דוד," היא אמרה לבסוף, כשפתחה את מדיח הכלים ומצאה בתוכו גרב אחד תלוי על המתלה. "אני מוכנה להקריב הרבה דברים — את הזמן שלי, את הכסף שלי, את השפיות שלי. אבל בוא נקבע עובדה: הילד שלך בן עשרים ושש. אם הוא לא יכול להוריד צלחת לשיש, לפחות שלא ישאיר גרביים במדיח. ושנית — מעכשיו אתה קונה לו אוכל. מכיסך. אני גמרתי לממן את התוכנית 'ארז מחפש משמעות'."
"רינה, מה הבעיה שלך?!" דוד קם מהכורסה. "הילד בלי כלום. לאן ילך? לרחוב? מה, את לא מבינה? בבקשה, תתנהגי כמו בנאדם."
"אני מתנהגת כמו בנאדם ששומר על הבית שאבא שלה בנה. תן לו שבוע להתחיל לעבוד. במשתלה, אצלך, לנכש עשבים, להעמיס שקי אדמה. העיקר שיזוז."
"הוא לא יכול לעבוד במשתלה! יש לו בעיות גב! ובכלל, למה את כל כך קטנונית? יש לך בית ענק, אימא שלך השאירה לך וילה נוספת בצפת שאת משכירה לאיזה זוג אמריקאים — אנחנו מסודרים! את לא רואה שיש לנו שני בתים?!"
"לי יש," אמרה רינה בשקט. "לי יש שני בתים. לך — אין אפילו פינה לשים בה מברשת שיניים. אל תבלבל."
דודו הרים את אגרופו והנחית אותו על שולחן המטבח. אגרוף כבד, מהסוג שכדאי להתרחק ממנו. הקומקום החשמלי רעד. ספל החרסינה היחיד של רינה — הספל שהבת שלה ציירה עליו בגיל שבע בפעילויות של מתנ"ס הגליל — התנודד על קצה השיש. רינה תפסה אותו באוויר, כמו שוער בכדורגל, והניחה אותו בעדינות מאחורי גבה. לבה הלם. לא מהפחד — מהזיכרון. אלון, בעלה הראשון, התחיל בדיוק ככה. חבטה בשידה. חבטה בקיר. כעבור חודש — חבטה בפנים שלה. היא גירשה אותו בלילה אחד, עם מזוודה אחת, לקול צעקות חמותה שעמדה בשער עם השכנה ממול וצרחה "משוגעת, רחמנות, את הורסת משפחה!"
"תקשיבי טוב, רינה קפלן," נהם דודו מעליה, פניו קרובות, ריח זיעה וסיגריות. "שני גברים גרים בבית. שניים! מה שאני מחליט — קורה. או שארז עובר לגור בדירה של אימא שלך בצפת, או שאת מוציאה את האמריקאים תוך חודש. ברור?"
"ואם לא?"
הוא גיחך. גיחוך מרוח, שמן. "אז לא רק השולחן יחטוף."
היא אמרה, "אני צריכה אוויר." לקחה סווטשרט מהמתלה ויצאה. הוא צרח אחריה משהו, נראה לו על כבוד ועל כסף שהשקיע. היא לא שמעה. היא כבר צעדה בחושך, בין ברושי המושב, לכיוון כביש ראש פינה.
היא לא הלכה לסופר. היא הלכה לבית אמה.
הבית בצפת עמד על צלע ההר, ישן מאבן ירושלמית, מוקף ברוזמרין פרא. האישה ששכרה אותו, יעל, פתחה לה בחלוק, נבוכה. "רינה, את בסדר? מה קרה? תיכנסי, תשתי משהו, יש לנו אורחים, אח שלי ואשתו הגיעו מחיפה, בדיוק הכנו ג'חנון…"
"לא, לא, אני רק לרגע," רינה עצרה על המפתן. "תגידי, בעלי היה כאן?"
יעל הנידה בראשה לשלילה, אבל בתה, ילדה בת עשר עם צמות עבות כמו פעם אצל רינה עצמה, רצה אל הדלת. "היה פה מישהו, כן! אתמול, כשהייתי בחוג חימר! הוא הלך בגינה, דיבר בטלפון, אמר משהו כמו 'החודש מפנים, אל תדאג, הבחורה הזאת לא תחליט בשבילי…' אמא שאלה מי אתה, והוא אמר 'בעל הבית'. חשבתי שהגנב בא!"
רינה חייכה לילדה, ליטפה את ראשה. "את צודקת, מותק. הוא ממש גנב." פנתה ליעל: "את לא זזה לשום מקום. אל תפתחי לו, אל תדברי איתו. החוזה חתום מולי, אני לא מפנה אף אחד. תודיעי גם לשכנים ממול — הבחור עם השפם מקומה שנייה, איך קוראים לו, שי? — שאם רואים את דודו, שלא יכניסו אותו. את רוצה, תצלמי אותו, תשלחי לי."
"את בטוחה שאת לא צריכה עזרה, רינה? יש פה מספיק גברים הערב — בעלי, גיסי, דוד שלי. נבוא איתך."
"תודה, אהובה. אני אטפל בזה לבד."
היא חזרה למושב באוטובוס האחרון. אורות הרחוב המעטים ריצדו בחושך כמו עיני חיות. היא נכנסה הביתה בשעה עשר וחצי. הטלוויזיה רעמה. ארז נמתח על הספה, רגליו היחפות על משענת היד, אוכל ביד אחת קליא בחמאת בוטנים וביד השנייה מגלגל סיגריה. על הרצפה — שלולית קטנה של בירה סמוך לפחית מעוכה.
"קמת," אמרה רינה. לא צעקה. שקטה. כמו מורה ותיקה.
"מה?"
"קמת, הלכת לחדר, ארזת את הדברים שלך. את התיק, את הגרביים, את הקופסאות מהפיצה — הכול. עכשיו."
דודו הגיח מהמטבח. "מה פתאום? מה קרה? הלכת למאהב שלך וקיבלת אומץ?"
"אל תדבר שטויות. הלכתי ליעל מצפת. סיפרו לי שהיית שם, דוד. סיפרו לי ש'החודש מפנים'. אתה יודע מה? לא יהיה פינוי. לא של השוכרים שלי, לא שלי. אתם הולכים. שניכם. הלילה."
"את לא תעיפי אותי! אני בעלך החוקי! השקעתי פה כסף, זוכרת? שיפצתי פה, צבעתי, תליתי וילונות!"
"שקרן," מילה אחת, יבשה. "גרוש אחד שילמת על צבע בסופר. כל השאר — מהכיס שלי. גם את השקלים מהמכירה של החלקה שלך לא ראיתי. אגב, נכון שהלכו למזונות? לחובות לילדים שלך מכרמיאל? שמעתי במקרה מעורך דין בקריית שמונה. דוד, מתי סיפרת לי על החובות? מתי?"
הוא הלבין. ממש הלבין, כמו סיד. ואז התחיל לצעוק על ארז. "בגללך, בהמה! אמרתי לך תרים צלחות! אמרתי לך תתנהג יפה! זונה הזאת מחסלת לי את החיים!"
ארז קילל אותו בחזרה. גידופים בערבית, מילים מרוקאיות שספג מאמו. אב ובנו, זועמים, נבוכים, מטיחים זה בזה האשמות כמו סמרטוטים. רינה עמדה בצד, ידיים שלובות, כמו פקידה במשרד הפנים שמחכה שהתור ייגמר.
הם יצאו מהבית באחת עשרה וחצי. דוד התחנן לחזור, אפילו דפק בדלת אחרי חצי שעה — אבל רינה התקינה מנעול חדש למטה, כבד, מתוצרת פלדלת, ועל המנעול העליון סובבה פעמיים. הוא יכול היה לבעוט. לא יוכל להיכנס. בוקר למחרת, מנעולן מקיבוץ כפר סאלד בא והחליף הכול. עלות: ארבע מאות שמונים שקל. מחיר השפיות.
הגירושים היו מהירים. כמעט אנטי-קלימקטיים. הוא ניסה לתבוע חצי מהבית — הטיעון הקבוע, "השבחת נכסים", "ידיים עובדות", "השקעתי". אבל המסמכים של אביה היו מושלמים: צוואה, סעיף פירוד רכושי, חתימות נוטריון. לא היה לו שום דבר בשם שלו. המינוס היחיד שגילו במשפט — החובות שלו. מאות אלפי שקלים למזונות, פסק דין חלוט, הליכי הוצאה לפועל. הכסף מהחלקה נעלם לשם, עד האגורה האחרונה.
הוא עזב את המושב. שמועות סיפרו שעבר לגור באשקלון, אצל דוד רחוק, ועובד כשומר לילה בחניון. ארז — אלוהים יודע. היא לא התעניינה.
חודש לאחר מכן, בשישי בצהריים, מאיה בתה עצרה בחניה עם ג'יפ לבן חדש. לצידה ישב בחור גבוה עם משקפיים, נערי, חייכן. "אמא, זה אלעד. הוא עורך דין. הכרנו בהתמחות. תראי מה הוא הביא לך — זר לבנדר מהגינה של ההורים שלו במושב נטועה."
רינה חייכה, לקחה את הזר, שאפה את הריח, והכניסה אותם הביתה. היא פיזרה ערמונים בתנור. הדליקה נרות לשבת. הביטה בספל של הילדה, עכשיו שלם, על המדף.
הגשם הראשון של אוקטובר המשיך לטפוף על הגג. שלולית קטנה נוצרה בשביל, מול הבית, בדיוק איפה שדוד נהג להשליך את בדלי הסיגריות. מחר היא תסדר את החצר, תגזום את ההדס, אולי תשתול עץ זית קטן. בינתיים הסתפקה בלשבת על המרפסת, עם הספל ועם הריח הנקי, לבד אבל לא בודדה.
