אחד-עשר ילדים ישבו וחילקו את אמא שלהם לפי חודשים.
שלושה חודשים אצל זה. שלושה חודשים אצל זאת. חגים לפי תורנות. בדיקות רפואיות לפי מי שפנוי. כאילו הייתה מזוודה כבדה שעוברת מדלת לדלת, ולא אישה שילדה אותם, האכילה אותם, כיבסה להם, קמה בשבילם בלילות והחזיקה בית שלם בידיים סדוקות.
והילד השנים-עשר, זה שתמיד קראו לו „המסכן”, „הלא מוצלח”, „זה שלא הסתדר”, הגיע יום אחד, לקח אותה אליו ואמר:
— אמא לא עוברת יותר מיד ליד. אמא גרה איתי.
קראו לה אסתר בן-חמו. בת שבעים ותשע. אישה קטנה, רזה, עם מטפחת פרחונית, עיניים טובות וגב שהתעקם לא משנים אלא מעומס. היא ילדה שנים-עשר ילדים בבית קטן במושב בצפון, לא רחוק מקריית שמונה. כל לידה הייתה מלחמה. כל ילד — עוד פה, עוד כביסה, עוד פחד, עוד אהבה.
בעלה, יעקב, לא היה רע בהתחלה. אחר כך התחיל לשתות. בהתחלה בשבתות, אחר כך בערבים, אחר כך גם בבקרים. הוא מת כשהגדול היה בן שש-עשרה והקטן, דודו, עוד בקושי ידע להגיד „אמא”.
אסתר לא נשברה.
או שאולי נשברה בכל לילה וקמה בכל בוקר כאילו לא.
היא עבדה בלול, ניקתה בתים, קטפה תפוחים בעונה, בישלה לסועדים בתחנת הדלק, תפרה מכפלות לנשים מהמושב. לא הייתה עבודה שהתביישה בה. היא התביישה רק בדבר אחד: שילד שלה ילך לישון רעב.
והם לא הלכו.
הילדים גדלו. אחד נהיה קבלן קטן, אחת אחות בקופת חולים, אחד נהג אוטובוס, אחת מורה, אחד קצין בקבע, אחת עברה למרכז, אחת התחתנה עם איש עסקים, אחד פתח מוסך. כל אחד מצא לעצמו דרך. כל אחד התרחק קצת.
הבית התרוקן.
אסתר נשארה עם חתולה אפורה בשם נומי, עצי לימון בחצר ותמונות על המזנון. הייתה לה תעודת הוקרה מהמועצה על „אם למופת”, תלויה במסגרת פשוטה. לפעמים הייתה מנקה ממנה אבק ומחייכת לעצמה.
מופת.
מילה יפה לבית שקט מדי.
כשהגיעה לגיל שבעים ושש, הגוף התחיל לבגוד בה. הברכיים כאבו. הלחץ עלה. פעם נפלה ליד המחסן ונשארה לשבת על האדמה עד שהשכן שמע אותה קוראת. אחרי זה הילדים התחילו לדבר.
לא איתה.
ביניהם.
נפתחה קבוצת וואטסאפ בשם „אמא”.
בפעם הראשונה מזה שנים כולם כתבו בה הרבה.
— אי אפשר להשאיר אותה לבד.
— נכון, אבל אצלי אין מקום.
— אני עובדת משמרות.
— רמי לא מסכים שאמא תבוא אלינו.
— הילדים לפני בגרויות.
— הבית שלנו עם מדרגות.
— אולי מטפלת?
— מי ישלם?
האח הבכור, משה, הציע:
— אנחנו שנים-עשר. נעשה סבב. שלושה חודשים כל אחד. זה הכי הוגן.
הכי הוגן.
כך קראו לזה.
איש מהם לא שאל אם זה הכי אנושי.
רק דודו לא כתב.
דודו היה הקטן. זה שאף אחד לא לקח ברצינות. נולד חלש, חולה, ילד שקט עם עיניים גדולות. בבית הספר לא הצטיין. לא למד מקצוע מכובד. עבד קצת במחסן, קצת כשליח, אחר כך כשומר לילה בחניון בטבריה. גר בדירת חדר קטנה, בלי אישה, בלי ילדים, בלי רכב חדש, בלי סיפורים גדולים לספר בשבתות.
במפגשים משפחתיים היו צוחקים עליו:
— נו דודו, מתי תעשה משהו עם החיים שלך?
— עדיין באותה עבודה?
— עדיין לבד?
הוא היה מחייך.
— ברוך השם, יש עבודה.
רק אסתר הייתה מביטה בו אחרת. היא ידעה שהבן הזה לא טיפש. הוא פשוט רך. והעולם אוהב לדרוך על אנשים רכים.
כשקרא את ההודעות בקבוצה, הוא לא ענה. הוא ביקש יום חופש מהחניון, עלה לאוטובוס ונסע למושב.
אסתר ישבה במטבח עם ספל תה, מול חלון שממנו ראו את עץ הלימון.
— דודו? מה אתה עושה פה באמצע השבוע?
— באתי לקחת אותך.
— לאן?
— אליי.
היא נבהלה.
— מה פתאום אליך? יש לך חדר אחד. אני אהיה לך לעול.
דודו התיישב לידה.
— אמא, את נשאת שנים-עשר ילדים על הגב. עכשיו תני לילד אחד לשאת אותך קצת.
היא התחילה לבכות בשקט.
— הם יכעסו.
— שיכעסו. לפחות תהיה להם סיבה לבוא.
הוא ארז לה כמה שמלות, סוודר, תרופות, תמונות, ספר תפילות, קופסת מתכונים ואת נומי החתולה, שהתנגדה בקול גדול לכל הרעיון. בערב כבר היו בדירת החדר שלו בטבריה.
הדירה הייתה קטנה באמת. מיטה אחת, ספה ישנה, מטבחון, מאוורר מרעיש וחלון שפנה לחניה. דודו נתן לאמא את המיטה ועבר לישון על מזרן מתקפל. התקין ידית במקלחת. קנה כיסא פלסטיק. סידר לה מדף לתרופות וקופסה לתמונות.
כשהאחים גילו, הטלפונים התחילו.
— מי נתן לך רשות? — צעק משה.
— ומה עם הבית במושב? — שאלה פנינה.
— שלא תחשוב שאתה משתלט על משהו, — אמר אחד האחים.
דודו הקשיב לכולם ואמר רק:
— אמא לא חפץ. אין צורך ברשות כדי לא להשאיר אותה לבד.
משה איים שיבוא „לעשות סדר”. והוא בא.
אחריו הגיעו עוד שמונה אחים ואחיות. הדירה התמלאה אנשים, ריחות בושם, כעסים ישנים ורעש. אסתר ישבה על המיטה, נומי על הברכיים שלה, והביטה בילדים שלה כאילו הם שוב קטנים ומתקוטטים על פרוסת חלה.
— אי אפשר ככה, — אמרה פנינה. — דודו לא יכול לטפל בך לבד. צריך סבב מסודר.
— סבב? — אסתר שאלה.
— כן, אמא. שלושה חודשים אצל כל אחד.
אסתר שתקה זמן ארוך.
ואז אמרה:
— כשהייתם קטנים, מישהו מכם היה מסכים שאחלק אתכם לפי חודשים? ינואר למשה, פברואר לרחל, מרץ לפנינה? ילד חולה למי שפנוי? ילד רעב למי שיש מקום?
איש לא ענה.
— אני לא כועסת כי יש לכם חיים, — המשיכה. — אמא רוצה שלילדים שלה יהיו חיים. אני כועסת כי שכחתם שגם לי יש לב בתוך הגוף הישן הזה.
משה הסמיק.
— אבל דודו אין לו כלום.
אסתר הרימה אליו עיניים.
— יש לו מקום בשבילי. זה יותר ממה שהיה לרובכם.
המשפט חתך את החדר.
אחד האחים התחיל לדבר על הבית במושב. על תחזוקה. על מכירה. על „חלוקה הוגנת”.
אסתר שלפה מעטפה מתחת לכרית.
— כבר החלטתי. הבית במושב יישאר אחרי מותי למועצה. יעשו בו מועדון קטן לקשישים ולילדים אחרי בית הספר. שיהיה שם רעש טוב. לא ריב על ירושה.
— אמא! — קראה פנינה. — זה הבית שלנו!
אסתר הנידה בראשה.
— לא. זה הבית שלי. ואני לא מוכרת אותו כדי שתוכלו לקנות מטבח חדש או לסגור מינוס. כל אחד קיבל ממני את מה שיכולתי לתת: חיים, אוכל, חינוך, גב כשהייתם צריכים. עכשיו מה שנשאר ממני לא יחולק כמו עוף לשבת.
דודו עמד ליד הדלת ובכה בלי קול.
אחרי אותו יום חלק מהילדים נעלבו. חלק התרחקו עוד יותר. אבל היו גם כאלה שהתביישו. רחל התחילה לבוא פעם בשבוע עם אוכל. שלמה לקח את אמא לבדיקות. פנינה התקשרה כל ערב, בהתחלה בקול קשה, אחר כך רך יותר.
אסתר חיה אצל דודו עוד שלוש שנים.
לא תמיד היה קל. היו לילות בלי שינה, נפילות, ביקורים במיון, תרופות ששכחו ושוב נזכרו. דודו היה עייף, לפעמים שבור, אבל מעולם לא אמר לה שהיא עול. כשחזר מהעבודה בבוקר, היה פותח את הדלת ושואל:
— אמא, איך הלילה?
והיא הייתה עונה:
— טוב, כי ידעתי שתחזור.
ביום האחרון שלה, היא ביקשה תה עם נענע. דודו הכין. היא לא סיימה לשתות. רק החזיקה את ידו ואמרה:
— אתה היית הכי קטן, אבל הלב שלך יצא הכי גדול.
היא נפטרה בשקט, לפני הזריחה.
בהלוויה הגיעו כולם. שנים-עשר ילדים עמדו ליד הקבר. הפעם לא היה מה לחלק. לא חודשים, לא תורנות, לא בית. רק שתיקה.
משה ניגש לדודו אחרי הקדיש.
— חשבנו שאתה הכי חלש.
דודו הסתכל על האדמה הטרייה.
— גם אני. עד שאמא הייתה צריכה מישהו שלא יחשב.
הבית במושב הפך שנה אחר כך למקום מפגש לילדים וזקנים. על הקיר תלו תמונה של אסתר, ומתחתיה כתבו:
„אמא של שנים-עשר. אישה שלא חילקה את אהבתה לפי תורנות.”
כי אמא לא מעבירים מיד ליד.
אמא מחזיקים קרוב, כל עוד עוד אפשר לומר לה תודה והיא עוד יכולה לשמוע.
