אבא שלי היה בן שבע־עשרה כשפגש את אמא בפעם הראשונה.
זה קרה ביריד קטן ליד חדרה, בסוף הקיץ. היו שם דוכנים של תירס חם, צמר גפן מתוק, סירים מבריקים, בגדים פשוטים ומוזיקה שבקעה מרמקול ישן. אבא הגיע עם שני חברים מהמוסך שבו עבד כשוליה. הוא היה רזה, שזוף, עם חולצה מגוהצת מדי ונעליים שאמא שלו הבריקה לו לפני שיצא.
ואז הוא ראה אותה.
נערה בת ארבע־עשרה בשמלה כחולה, עם סרט כחול בשיער. היא עמדה ליד דוכן של רימונים, החזיקה ביד שקית קטנה וצחקה ממשהו שאחיה אמר לה. אבא סיפר לי אחר כך שהעולם לא עצר, כמו שאומרים בסיפורים. להפך. הכול המשיך: אנשים דיברו, ילדים רצו, מוכר צעק מחיר. אבל אצלו בפנים משהו השתתק.
החבר שלו, שלמה, נתן לו מכה בכתף.
— מה אתה בוהה?
אבא ענה בלי להוריד ממנה את העיניים:
— אני חושב שראיתי את הבית שלי.
שלמה צחק עליו שנים בגלל המשפט הזה. אבא לא התבייש בו אף פעם.
לא ניגש אליה מיד. לא הטריד, לא ניסה להרשים. הוא ידע שהיא ילדה. אז הוא חיכה. ארבע שנים.
בינתיים עבד, למד מקצוע, חסך כסף קטן במעטפה חומה, עזר לאביו, ביקר את אמא שלו בשוק רק כדי לומר שלום לאביה או לסחוב להם ארגז ירקות לעגלה. אמא, ששמה היה רחל, גדלה. הוא גדל יחד עם ההמתנה.
ביום שמלאו לה שמונה־עשרה, אבא הגיע לבית הוריה עם חולצה לבנה וזר פרחי בר.
סבא שלי, אבא של רחל, הסתכל עליו בחשדנות.
— משה, מה אתה יכול לתת לבת שלי? אין לך דירה, אין לך אדמה, אין לך משפחה עשירה.
אבא ענה:
— נכון. אבל יש לי שתי ידיים, גב חזק, ולב שלא יחליף אותה גם כשיהיה קשה.
סבתא שלי חייכה מאחורי הדלת.
אמא אמרה אחר כך שזה היה הרגע שבו החליטה.
הם התחתנו בחתונה צנועה בחצר בית הכנסת. שולחנות מתקפלים, סלטים שהשכנות הכינו, עוגת דבש פשוטה, ותזמורת של שני נגנים. לא היה להם הרבה. אמא עבדה במשק חקלאי ואחר כך כסייעת בגן ילדים. אבא עבד במפעל מתכת באזור התעשייה. הידיים שלו תמיד הריחו מסבון חזק ומברזל.
אבל הבית שלנו היה עשיר בדבר אחד שאי אפשר לקנות.
ברצון של כל אחד מהם להקל על השני.
בבתים של חברים שמעתי מריבות על שטיפת כלים, על כביסה, על מי יקום להכין תה. אצלנו היו מריבות הפוכות.
— רחל, תשבי. אני אשטוף.
— משה, אתה חזרת מהמפעל. תן לי.
— את עמדת כל היום בגן עם שלושים ילדים.
— ואתה עמדת כל היום ליד מכונה שעושה רעש כמו טרקטור.
ואז שניהם היו צוחקים, ולפעמים היו עומדים יחד ליד הכיור, אחד שוטף ואחת מנגבת, כאילו גם זו דרך לרקוד.
כילד חשבתי שזה רגיל.
לקח לי שנים להבין שזה נדיר.
בבקרים, אבא היה מתגלח מול המראה הקטנה במסדרון ושר. שירים ישנים של ארץ ישראל, פיוטים ששמע בילדות, לפעמים סתם מנגינה בלי מילים. אמא הייתה יושבת במטבח וכותבת דוחות לגן, כי תמיד היו לה רשימות: מי אכל, מי בכה, מי צריך להביא בגדים להחלפה.
— משה, די לשיר רגע. אני לא מצליחה להתרכז.
אבא היה מפסיק.
ואחרי כמה שניות מתחיל לזמזם בשקט.
— משה!
— טוב, טוב, אני שותק. אבל יום אחד תגידי: חבל שהוא כבר לא שר. כמה טוב היה אם עכשיו היה שר.
אמא הייתה מניפה עליו עיפרון.
— אם תגיד את זה עוד פעם, אני אכתוב בדוח שילד בן ארבעים ושתיים הפריע לי בעבודה.
הם צחקו.
אני זוכר את המשפט הזה עד היום.
“כמה טוב היה אם עכשיו היה שר.”
לא הבנתי אז למה הוא ננעץ בי. היום אני מבין שילדים שומרים בתוכם משפטים שהמבוגרים זורקים סתם. שנים אחר כך המשפטים האלה נפתחים כמו מכתבים.
האהבה שלהם לא הייתה מושלמת כי לא היו בה קשיים. היו. היו חודשים בלי כסף, מחלה של סבתא, פיטורים זמניים במפעל, דאגות, עייפות. אבל אף פעם לא ראיתי אותם עומדים משני צדדים של הבעיה. הם תמיד עמדו באותו צד, מול הבעיה.
כשאני עצמי התחתנתי, חשבתי שאהבה היא רגש גדול. אשתי, מיכל, לימדה אותי שאהבה היא גם לקום כשלא בא לך, להקשיב כשאתה עייף, לשים לב שכוס התה של מישהו התקררה.
אבל המורה הראשון שלי היה אבא.
אמא חלתה בגיל שבעים ואחת.
בהתחלה ניסתה להסתיר. אמרה שזה עייפות, מזג האוויר, הגב. אבא לא התווכח. רק התחיל לעשות יותר. קילף ירקות, שטף רצפה, סידר לה כרית מאחורי הגב, למד שמות של תרופות. האיש שעבד כל חייו עם מתכת למד פתאום להחזיק כוס זכוכית ליד שפתיה בלי שתישפך טיפה.
באחד הבקרים הגעתי אליהם וראיתי אותו עומד במטבח, מערבב דייסה.
— אבא, אתה מסתדר?
הוא טעם בזהירות.
— לא. אבל אני לומד.
אמא ישבה בסלון, עטופה בשמיכה.
— הוא שם יותר מדי סוכר, אמרה.
— כי החיים קצרים, ענה.
היא חייכה. חיוך קטן, עייף, אבל שלה.
כמה שבועות לפני מותה, שמעתי אותו שר שוב. חלש, כמעט בלחש. הוא עמד ליד הכיור, והיא שכבה בחדר. חשבתי שתבקש ממנו להפסיק, כמו פעם.
במקום זה היא אמרה:
— משה, יותר חזק.
הוא שר בקול רועד.
אני יצאתי למרפסת כדי שלא יראו אותי בוכה.
אמא נפטרה בלילה שקט, אחרי גשם ראשון של סתיו. אבא ישב לידה עד הבוקר. כשהגעתי, הוא החזיק את ידה ואמר:
— היא לא פחדה בסוף.
אחרי השבעה, הבית שלהם נהיה אחר. לא מלוכלך, לא מוזנח. רק חסר נשימה. אבא היה מכין שתי כוסות תה, ואז נזכר. לפעמים היה פותח את הארון שלה ומלטף את השמלה הכחולה ששמרה כל השנים, זו שלא הייתה בדיוק שמלת היריד, אבל הזכירה לו אותה.
שנה אחרי מותה, שאלתי אותו:
— אבא, איך אתה עומד בזה?
הוא הסתכל אל החלון. העיניים שלו היו מלאות עצב, אבל לא מרירות.
— אני מודה לאל כל יום.
חשבתי שלא שמעתי נכון.
— על מה?
— שהכאב של הפרידה נפל עליי ולא עליה.
שתקתי.
הוא המשיך:
— רחל לא הייתה אוהבת להישאר לבד בבית הזה. היא הייתה מחייכת לכולם, כמובן. אומרת שהיא בסדר. אבל בלילה? לא. אם אחד מאיתנו היה צריך לשאת את השקט, טוב שזה אני.
המשפט הזה שינה משהו בתוכי.
כי הבנתי שאהבה אמיתית היא לא רק לרצות שאדם יישאר איתך לנצח. לפעמים היא גם להסכים לשאת את החלק הקשה יותר של הסוף, רק כדי שהאדם האהוב לא יצטרך.
אבא חי עוד שמונה שנים.
הוא המשיך ללכת לבית הכנסת, להשקות את העציצים של אמא, להביא לנו חמוצים שהכין לבד. הוא דיבר עליה כאילו היא בחדר השני. לא מתוך בלבול. מתוך נאמנות.
בחודש האחרון לחייו, הוא ביקש ממני לפתוח את המגירה ליד המיטה. הייתה שם תמונה ישנה. נערה בשמלה כחולה, סרט כחול בשיער. מאחור כתב בכתב יד רועד:
“חיכיתי לה ארבע שנים. אהבתי אותה חמישים. התגעגעתי אליה עשר. כל זה היה חיים שלמים.”
אבא נפטר בבוקר קריר, בשקט כמעט כמו שחי את צערו.
מאז, בכל פעם שאני מתעצבן על דבר קטן בבית, על כלים בכיור או פח שלא ירד, אני נזכר בהורים שלי מתווכחים מי ייקח על עצמו יותר.
ולפעמים, כשאני מתגלח בבוקר, אני מזמזם שיר ישן.
מיכל צועקת מהמטבח:
— אתה מפריע לי להתרכז.
ואני מחייך.
כי אני יודע שיום אחד, כל אחד מאיתנו יתגעגע בדיוק לדברים הקטנים שכמעט ביקשנו שיפסיקו.
