— מזל טוב, זו בת! — הרופא חייך אלי בסיפוק, כאילו בישר לי משהו שאני אמור להתרגש ממנו.
עמדתי שם, בקליניקה הווטרינרית ברחוב ההגנה בחולון, ובראש שלי רצה רק מחשבה אחת: מה אני אגיד לענת.
לפני חודש בערך ישבנו במרפסת, שתינו קפה הפוך, ואני אמרתי לה שאולי הגיע הזמן לחשוב על תינוק. היא צחקה, אמרה שאנחנו בכלל גרים בשכירות ברמת גן וזה לא הזמן. אני אמרתי שניקח משכנתא, שבא לי דווקא בת. היא שאלה למה לא בן, כל הגברים רוצים בן ראשון. אמרתי שבן יגיע אחר כך, קודם שתהיה בת. היא הצביעה למעלה ואמרה "זה כבר לא תלוי בנו, זה תלוי במי שלמעלה". התכוונה כמובן לא לשכנים מהקומה השמינית שדופקים כל ערב עם הכיסאות, אלא למישהו אחר לגמרי.
ואז — חתלתול. לא תינוק. חתלתול משולש-פרווה, בוהה בי מהשולחן של הרופא, ואני עומד שם עם התיק שלי ביד ולא מבין איך אני יוצא מזה בחיים.
צריך לחזור קצת אחורה כדי שתבינו למה בכלל הגעתי לשם.
***
אני נהג משאית הפצה, מוביל סחורה לסופרים באזור המרכז. יום שלישי, השעה כמעט תשע בערב, סיימתי משמרת ליד סופר בסביון וירדתי לחנות הנוחות למלא דלק ולקנות בקבוק קולה. הרדיו בפנים שידר את מהדורת החדשות, מישהו דיבר על מחירי הדלק שעלו שוב. עמדתי ליד המשאבה כשלפתע שמעתי צפצוף.
חשבתי אזעקת רכב. חניה מלאה, שעת ערב, כל שנייה מישהו נועל או פותח משהו. המשכתי למלא דלק. הצפצוף חזר, הפעם חד יותר, כמעט זעקה. משהו בקול הזה לא היה מכני.
כיביתי את המנוע, עמדתי רגע, הקשבתי. "אולי ציפור נפלה מהקן. או חולדה. או גור כלבים." אמרתי לעצמי שזה לא העניין שלי, שאני צריך להגיע הביתה, שענת מחכה עם ארוחת ערב, שיש לי עוד יום עבודה מחר בשש בבוקר. אבל אני מסוג האנשים שלא מסוגלים להשאיר דבר פתוח. זה מין קלקול אצלי. אם משהו קורה ולא ברור מה, אני חייב לבדוק.
הלכתי לכיוון הצפצוף, בין שני רכבים חונים, עד לשיח נמוך ליד מיכל האשפה. והצפצוף נהיה בוכה ממש, כאילו מישהו קורא לעזרה בקול שלא שייך לגודל הגוף שממנו הוא יוצא.
הרחקתי ענף, וראיתי כדור פרווה קטן, שלוש צבעים, יושב על האספלט ומביט בי. הוא השתתק לרגע, כאילו בודק אם אני האדם הנכון. ואז פתח שוב בצווחה, ומשהו במבט שלו אמר: "איפה היית עד עכשיו?"
הרמתי אותו. הוא נאחז באצבע שלי בטלפיים הקטנות, לא הרפה. חשבתי על שלוש סיבות טובות להשאיר אותו שם ולנסוע הביתה: אני וענת גרים בדירה שכורה עם בעל בית שכבר איים עלינו על כתם לחות בסלון, לא דיברנו על חיה בבית מעולם, ואני עצמי — לא חתולי במיוחד. גדלתי עם כלב, ג'רי, כלב תערובת שאבא שלי הביא הביתה כשהייתי בכיתה ד'. חתולים תמיד נראו לי איזה סוג נפרד של יצור, שלא ממש צריך אף אחד.
אף אחת מהסיבות לא עבדה. שמתי אותו בתוך החולצה שלי, ליד הבטן, ונסעתי לקליניקה הכי קרובה שמצאתי בוויז.
***
— אל תדאג, הרופא כבר מקבל, — אמרה הפקידה בקבלה, שם קרן, אישה בגיל חמישים ומשהו עם משקפיים שהחליקו כל הזמן על האף.
הרופא שקל, בדק, האזין, החזיק את הפרווה הקטנה ביד אחת בזמן שביד השנייה כתב הערות בכרטיס. ואז חייך: מזל טוב, זו בת.
— לא, רגע, — אמרתי. — היא לא שלי. מצאתי אותה בחניה ליד סביון.
— חתולות בצבע שלוש-גוונים כמעט תמיד נקבות, — הוא אמר, מתעלם לגמרי מהמשפט שלי. — אתה יודע את זה?
— לא ידעתי כלום עליהם, — אמרתי. — רק שהם עצמאיים ולא צריכים אף אחד.
— שטויות, — הוא צחק. — לא אנחנו בוחרים חתולים. הם בוחרים אותנו. יש רק בעיה קטנה.
התברר שהחתלתולה חולה קלות, יש לה טפילים, צריך טיפול נגד פרעושים ואנטיביוטיקה לזיהום קל בעיניים. שאלתי מה עושים עכשיו, והתשובה הייתה פשוטה: מטפלים.
עברתי דרך המרכול הווטרינרי בקומה למטה, קניתי ארגז חול, חול, קערת אוכל ומים, שקית מזון לגורים. שילמתי בכרטיס, שלוש מאות ועשרים שקל, ובכיס האחורי כבר הרגשתי את הקבלה מקמטת. עצרתי גם בבית מרקחת וטרינרי סמוך, קניתי את התרופות שהרופא רשם.
בדרך הביתה עצרתי את הרכב פעמיים בצד הכביש. פעם אחת כי החתלתולה השמיעה קול חדש, פחות בכי ויותר גרגור מוזר, ופחדתי שמשהו קורה לה. פעם שנייה כי פשוט נזכרתי בכתם הלחות בסלון, ובבעל הבית שעמד בדלת לפני חודש ואמר "עוד בעיה אחת כזאת ואני לא מחדש חוזה". דחפתי את המחשבה הצידה. עדיין לא ידעתי מה אני אגיד לענת, ובטח שלא ידעתי מה אגיד לבעל הבית.
***
עמדתי בפתח הדירה שלנו ברמת גן, השקית עם הציוד ביד אחת, החתלתולה מקוננת בתוך המעיל בשנייה. ענת ישבה על הספה עם הטלפון, הרימה מבט, וראתה קודם את השקית, אחר כך את הבליטה במעיל שלי.
— מה זה, — היא אמרה. זו לא הייתה שאלה.
סיפרתי לה הכל, מהצפצוף ליד המשאבה ועד המרפאה, בלי לדלג על שום פרט, כולל המחיר של שלוש מאות ועשרים שקל.
— אתה מבין שאנחנו בשכירות, — היא אמרה. — אתה מבין שיוסי כבר איים עלינו על הכתם ההוא בסלון. מה יקרה כשהוא יראה ארגז חול וקערות ושיער על הספה?
— אמרתי לו שנטפל בכתם.
— זה לא כתם, דני. זה חתול. חי, זז, גדל. זה משהו אחר לגמרי.
— אז מה, אני אחזיר אותה לחניה?
היא לא ענתה מיד. קמה, הלכה למטבח, מילאה כוס מים ולא שתתה ממנה. עמדה שם עם הגב אליי דקה ארוכה. שמעתי את החתלתולה מתחילה לצווח שוב מתחת למעיל, קול חד שממלא את כל הסלון הקטן.
— תוציא אותה, — ענת אמרה בלי להסתובב. — אני רוצה לראות אותה.
הוצאתי את הגור מהמעיל. הוא נחת בכפות ידיי, רועד, ומיד התחיל לטפס במעלה הזרוע שלי לכיוון הכתף. ענת הסתובבה, ראתה אותו, ולא זזה משם כמה שניות.
— ואם יוסי יעיף אותנו מהדירה?
— אז נמצא דירה אחרת. יש דירות בלי בעלי בית שמאיימים כל חודש.
— זה כסף שאין לנו.
— זה חתול שאין לו אף אחד חוץ מאיתנו עכשיו.
ענת התקרבה, הושיטה אצבע, נתנה לו להריח. הוא נשך אותה קלות, בלי כוונה רעה, סתם כי היה לו קר וזר. היא לא משכה את היד.
— טוב עשית שלקחת אותה, — היא אמרה לבסוף. — ועם יוסי נתמודד כשזה יקרה. אם זה יקרה.
— יש לה כבר שם?
חייכתי. — מיה.
***
יוסי הגיע כעבור שלושה שבועות, בלי להודיע מראש, "לבדוק את הכתם". מיה הייתה אז בת שלושה חודשים בערך, וכשהוא נכנס היא רצה ישר אליו והתחככה ברגל שלו.
— זה מה שקורה כשמחביאים דברים ממני, — הוא אמר, ולא היה נעים בקול שלו. — בחוזה כתוב במפורש: בלי חיות.
— היא לא מלכלכת שום דבר, — אמרתי. — יש לה ארגז חול, היא מטופלת אצל וטרינר, יש לה את כל החיסונים.
— לא מעניין אותי. או שהחתולה הולכת, או שאתם הולכים. עד סוף החודש.
עמדתי שם, וענת עמדה לידי, ולרגע לא היה לנו מה לענות. מיה, כאילו הבינה שמדובר בה, קפצה על השידה ליד הדלת והתיישבה שם, מסתכלת על יוסי בעיניים חצי עצומות, כמו שופטת אותו.
— תן לנו שבוע לחשוב, — אמרה ענת.
באותו שבוע חיפשנו דירות בכל אתר שהיה קיים, התקשרנו לעשרות מתווכים, שמענו "בלי חיות" עוד שש פעמים לפחות. בלילה החמישי ישבנו על הרצפה, בין ניירות ותשלומי ערבות שלא היו לנו, ומיה טיפסה על הברכיים של ענת ונרדמה שם.
— אני לא נותנת אותה, — אמרה ענת, מסתכלת על הפרווה המתרוממת בקצב הנשימה. — לא משנה מה יעלה לנו.
מצאנו דירה בסוף, קטנה יותר, יקרה יותר, אבל עם בעלת בית שאמרה רק "כל עוד היא לא הורסת קירות, לא אכפת לי".
***
תוך שבועות ספורים מיה כבר השתלטה על הדירה החדשה כאילו היא זו שמצאה אותנו ולא להפך. היא גנבה קבלות מהארנק שלי ורדפה אחריהן על הרצפה, ישנה לי על הראש, ניגשה לעציצים על אדן החלון כמו מפקחת בנייה שבודקת אם הכל תקין. אחרי כל ביקור שלה שם, האדמה מצאה את עצמה על הרצפה.
יום אחד היא הפילה עציץ, נבהלה, קפצה על שולחן המטבח, שם היו שתי ביצים שהכנתי לחביתה, הטיחה אותן ברצפה בזנב, ואז המשיכה משם לשידה — טלפון, מטבעות, מפתחות, הכל למטה. עמדתי דקה שלמה, ואז פרצתי בצחוק שלא הצלחתי לעצור.
מיה "גנבה לי את ענת" — ענת התאהבה בה לחלוטין, ומיה השיבה אהבה כפולה. ברגע שענת התיישבה על הספה, מיה כבר הייתה שם. תפסתי את עצמי חושב שאני לא בטוח שאני מסוגל לאהוב את ענת כמו שהחתולה הזאת אוהבת אותה. אבל ענת התחילה לומר לי לעתים קרובות יותר כמה היא שמחה שנשארה איתי, וגם אני התחלתי לעזור בבית יותר, דבר שקודם לא כל כך התעניינתי בו.
***
שנתיים אחרי זה נולדו התאומות. וכשעברנו לדירה גדולה יותר ברמת השרון, אותה דירה שחלמנו לרכוש במשכנתא ולבסוף באמת רכשנו, מיה כבר הייתה מבוגרת, אבל בפנים נשארה אותה חתלתולה שובבה.
בערב שהעברנו את הריהוט האחרון, אחת התאומות, נגה, בת שלוש אז, ישבה על אדן החלון בחדר הילדות עם מיה על הברכיים, וקראה לי:
— אבא, בואו תראה, מיה יושבת בדיוק כמו שסבתא אמרה שאתה ישבת כשהיית קטן, ליד החלון, מחכה למשהו.
לא ידעתי מה לענות לה. עמדתי בפתח החדר, מסתכל בחתולה הזקנה ובילדה הקטנה שיושבות שם ביחד, אור השקיעה נופל עליהן דרך התריס החדש שעוד לא התרגלנו אליו, ומיה, בלי לזוז, פתחה עין אחת והביטה בי, בדיוק כמו באותו ערב בחניה ליד סביון, לפני שהיא פתחה בצווחה שלא נתנה לי לזוז ממקומי.
