אני לא יודע מתי בדיוק זה קרה. אולי בחודש השלישי. אולי ביום שהיא סידרה את הארון שלי מחדש וזרקה את חולצת העבודה האחרונה.
שלושים ואחת שנה עבדתי בנמל חיפה. שלושים ואחת שנה קמתי בארבע וחצי בבוקר, שתיתי קפה שחור בלי סוכר, ונסעתי באוטובוס הראשון מאשקלון. ופתאום — כלום. אין לאן לקום. אין לו"ז. אין מי שמחכה לי עם טופס חתימה ושני בחורים שצריך ללמד אותם איך לקשור עגינה נכון.
הפנסיה באה עם פרחים ועוגת שוקולד, ואחרי שבועיים גיליתי שאני יושב מול הטלוויזיה בערוץ 11 ורואה את אותו שידור חוזר של "ארץ נהדרת". נרדמתי באמצע. היא העירה אותי. "למה אתה ישן פה? לך למיטה."
אני לא יודע מתי השיחות שלנו הפכו לפקודות. אולי כשהתחלתי לשאול איפה המפתחות של המחסן. אולי כשניסיתי לעזור לה במטבח והיא לקחה לי את הסכין מהיד.
"תן לי, אתה לא יודע לחתוך."
שלושים ואחת שנה חתכתי כבלים עבים יותר מהיד שלי. פתאום אני לא יודע לחתוך עגבנייה.
בפעם הראשונה שהיא אמרה את זה, פשוט הלכתי לסלון. ישבתי. הדלקתי טלוויזיה. שמתי ווליום גבוה.
היא באה מהמטבח עם מגבת בידיים. "תנמיך. אני לא יכולה לשמוע את עצמי חושבת."
הנמכתי. לא לגמרי. נשאר ווליום כזה שאני שומע כל מילה בשידור, והיא צריכה להגיד כל דבר פעמיים.
זה התחיל בקטן. מי שוטף כלים. מי מוריד את הזבל. למה אני משאיר את הנעליים באמצע המסדרון. למה אני לא סוגר את הארון. למה אני שם את השלט ליד הכוס וזה משאיר טבעת על השולחן.
כל דבר שעשיתי — היה לא נכון. כל דבר שלא עשיתי — היה חובה.
"אתה רואה שאני שוטפת רצפה," היא אמרה יום אחד. "אתה יכול לקום מהכיסא?"
קמתי. הלכתי למרפסת. עצרתי שם, ידיים על המעקה, וראיתי את השכונה של אשקלון — הבניינים עם הקומות הסדורות, הגגות עם הדודים, עץ החרוב בחצר של השכן שמואל. עמדתי ככה עשר דקות. אולי רבע שעה. חיכיתי שמשהו יקרה. שום דבר לא קרה.
בערב היא שאלה איפה הייתי. אמרתי לה: במרפסת.
"מה עשית שם כל כך הרבה זמן?"
"סתם."
"מה סתם? עמדת?"
"כן."
"מה אתה מחפש, שמואל שיתקשר למשטרה?"
הלכתי לישון מוקדם. לא כי הייתי עייף. כי לא ידעתי מה עוד לעשות.
יום אחד היא יצאה לסידורים. יש לה חברות, הבנות מהקופת חולים, קבוצת הליכה בחוף. היא חוזרת עם שקיות, עם סיפורים, עם ריח של שמש.
אני נשארתי בבית. ניסיתי לסדר את המחסן. מצאתי שם דברים ששכחתי שהיו לי — ערכה ישנה לקשירת חבלים, חותמת מהעבודה, תמונה שלנו מטבריה, לפני עשרים שנה. החזקתי את התמונה ככה. הסתכלתי על הפנים של שנינו.
כשהיא חזרה, המחסן היה מבולגן יותר משהיה.
"מה עשית פה?"
"סידרתי."
"זה נקרא אצלך לסדר?"
לא עניתי. התחלתי להחזיר דברים למקום. לאט. בלי כוונה. רק שיהיה מה לעשות עם הידיים.
בערב ההוא היא דיברה, ואני שמעתי רק את הצליל. כמו ששומעים רעש של אוטובוס שעובר ברחוב. יש קול. אין מילים.
שאלתי אותה פעם — באמת שאלתי — "את רוצה שאני אלך למצוא עבודה חלקית? אולי אצל דודו במוסך?"
היא צחקה. לא בצחוק רע. בצחוק של מישהי שלא מאמינה.
"אתה? בגילך? מי ייקח אותך?"
זה כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. אבל לא אמרתי כלום. שתקתי.
חזרתי על זה שוב. "אני עדיין חזק. אני יכול."
"שכח מזה. תמצא לך תחביב. מה עם שחמט? אבי משחק במועדון ליד הקניון."
שחמט. שלושים ואחת שנה עבדתי עם הידיים. עכשיו שיחקתי במחשבות — שחמט.
בבוקר אחד קמתי מוקדם, כמו פעם. ארבע וחצי. השעון הפנימי לא יודע שהייתי בפנסיה. התלבשתי. נעלתי נעליים. יצאתי מהבית.
הלכתי ברגל לנמל. שעה וחצי הליכה. לא עצרתי. הרגליים זכרו את הדרך.
עמדתי מול השער. בחור צעיר עם קסדה צהובה יצא. אני זיהיתי את הלוגו על החולצה. שאלתי אותו אם דוד משה עדיין עובד שם.
"דוד משה? איזה דוד משה?"
"הסורר. בבסיס האחזקה."
הוא משך בכתפיים. "אין לי מושג אחי."
הוא נכנס פנימה. השער נסגר.
חזרתי הביתה ברגל. שלוש שעות הלכתי בסך הכול. כשפתחתי את הדלת, היא עמדה במטבח עם טלפון ביד.
"איפה היית? חיפשתי אותך."
"הלכתי לנמל."
"ברגל? מאשקלון? אתה משוגע."
"כן," אמרתי. "כנראה."
זה היה הרגע שבו הבנתי — אני לא יכול להישאר ככה. לא שהיא אשמה. לא שאני צודק. פשוט אין מספיק אוויר בבית.
בערב, כשהיא ישבה מול הטלוויזיה, לקחתי דף ועט. כתבתי. לא הודעת פרידה. לא מכתב תלונה. סתם רשימה. דברים שאני יודע לעשות. קשירת חבלים. טיפול במנועים. סידור מדפים. נהיגה עם נגרר. הובלות.
הלכתי לישון מאוחר. היא שאלה מה אני כותב. אמרתי: "כלום. סתם רשימה."
בשבת בבוקר שמתי את הרשימה בכיס, לקחתי כוס קפה, ויצאתי.
הלכתי לשוק של אשקלון. הרחוב שאחרי הדוכנים. ראיתי מישהו פורק ארגזים ממסחרית. איש זקן, בערך כמוני, עם חולצת עבודה כחולה.
"צריך עזרה?" שאלתי.
הוא הסתכל עלי. הסתכל. "אתה מאיפה?"
"מהעיר. לשעבר עובד נמל."
הוא זרק לעברי כפפות. "קח. תפרוק איתי. חמישים שקל לשעה."
חמישים שקל. בעד שעה של עבודה. עם הידיים.
עבדתי איתו עד הצהריים. הוא הציע לי לבוא גם ביום שני. ושלישי. ורביעי.
באתי הביתה עם חולצה מיוזעת ומאה וחמישים שקל בכיס. היא הסתכלה עלי מהמטבח.
"איפה היית?"
"עבדתי."
"מה?"
"עבדתי. בשוק. פורק ארגזים. חמישים שקל לשעה."
היא נעצרה. ידיים רטובות, טיפה מטפטפת מהברז.
"אתה רציני?"
"כן."
"אתה עזבת את הבית בשש בבוקר כדי לפרוק ארגזים תמורת חמישים שקל?"
"כן."
"ומה עם הפנסיה שלך? לא מספיקה?"
"לא הכסף," אמרתי. "הידיים."
היא חזרה לשטוף. שתקה. גם אני שתקתי.
אבל לא שקט כזה של לפני. שקט אחר. כאילו שני אנשים שנמצאים באותו חדר, אבל סוף סוף כל אחד רואה את השני.
בערב הביאו לנו את הנכדים. בתי, הגרושה, נסעה לצפון עם החבר החדש. הילדים — עומר ונועם — נשארו אצלנו.
נועם, הקטן, שאל אותי: "סבא, אתה גיבור? אבא אמר שאתה עבדת בנמל עם אניות גדולות."
"הייתי עובד," אמרתי לו.
הוא לא הבין. שאל שוב. "אבל אתה גיבור?"
לקחתי אותו על הברכיים. "גיבור זה מי שעושה את מה שהוא צריך. גם כשהוא לא יודע איך."
אישתי הסתכלה עלינו מהדלת. לא אמרה כלום. רק הסתכלה.
לפני השינה היא הביאה לי כוס תה עם נענע. שמה אותה על השולחן ליד השלט. בדיוק במקום שבו היא אמרה פעם שלא צריך להשאיר כוסות.
"תודה," אמרתי.
היא ישבה לידי. שתינו בשתיקה. היא התחילה לדבר על ירקות. על זה שהטבח בשוק מחזיר עכשיו איזה ירקות רק עם תלושים. אמרתי לה שאני יכול להביא מעגבניות מהחבר שמוכר שם בזול.
היא הסתכלה עלי שוב. הפעם קצת אחרת.
"אתה מדבר על השוק כאילו אתה עובד שם עשרים שנה."
"שלושה שבועות," אמרתי.
"נו, נראה אותך מחזיק שם עוד חודש בגשם."
"אחזיק."
צחקנו. לא צחוק של לעג. צחוק של שני אנשים שמכירים זה את זה קצת מחדש.
אני יודע שזה לא יפתור הכול. אני יודע שעוד יהיו ריבים. על הכיור, על השלט, על הנעליים במסדרון.
אבל עכשיו יש לי לאן לקום בבוקר. יש לי חמישים שקל לשעה. יש לי מישהו שצריך שאסיים לפרוק עד שמונה, כי אחרת העירייה נותנת דוח על הפריקה.
קניתי לה אתמול זר ציפורנים בדרך. שלושים וחמישה שקל. היא שמה אותו בצנצנת על השולחן.
לא אמרה תודה.
בשבילה — זה אומר תודה.
