קוראים לי אווה כרמון, אני בת שלושים וארבע, ותשע שנים אני מנהלת חברה שמייצאת שימורים ישראליים – ריבות, כבושים, דבש – לחנויות בגרמניה ובסקנדינביה. עבדתי כך שביומן שלי לא היה שבת פנויה אחת. הפרס היחיד שאי פעם קניתי לעצמי היה בקתת נופש ליד הכינרת, ליד מגדל, שקניתי מהכסף הגדול הראשון שהרווחתי אי פעם. מקום שנסעתי אליו כשהטלפון לא הפסיק לצלצל בראש גם אחרי שהנחתי את השפופרת. אלא שבשנה האחרונה לא ביקרתי שם אפילו פעם אחת.
באותו בוקר נובמבר דהרתי לשדה התעופה בן גוריון. לקוח מקלן נתן לי ארבעים ושמונה שעות לחתום על החוזה, אחרת יעביר אותו למתחרה – חברה מחיפה שנושפת בעורפי כבר שנתיים. הגשם ירד בעוצמה, המגבים בקושי הספיקו. בצומת ליד רעננה נעצרתי באור אדום.
ואז, דרך השמשה הרטובה, ראיתי אותם מתחת למחסה תחנת האוטובוס המחורר. אישה רזה, אולי בשלושים ומשהו, חיבקה אליה ילדה בת חמש בערך. לידה עמד ילד, גדול יותר, לבוש מעיל גדול עליו מכתפי מישהו אחר, ומנסה להסתיר בגופו את אמו כדי שלפחות היא תירטב פחות. שלושתם היו רטובים עד לשד עצמותיהם. שיניו של הילד נקשו זו בזו, ובכל זאת מדי פעם הוא הזיז שיער רטוב ממצח אחותו, כאילו זה עוזר במשהו.
הסתכלתי בשעון. עוד שלושים וחמש דקות עד לסגירת הצ'ק-אין. עוד רגע ולא אספיק לטיסה.
הורדתי את השמשה.
"גברתי" – קראתי.
האישה נבהלה והפנתה את ראשה לכיווני. בעיניה היה אותו סוג של דריכות שיש לאנשים שלמדו שכלום לא ניתן בחינם.
הוצאתי מהתיק מפתח.
"יש לי בקתה ליד הכינרת, עשר דקות מכאן, ברחוב הזית. אף אחד לא נמצא שם עכשיו." – הגשתי לה את המפתח דרך החלון יחד עם שתי מאות שקל שהיו לי בארנק, כל המזומן שהיה עליי. "אני חייבת לטוס, ממש עכשיו, וכנראה לא אחזור לפני חצי שנה. אם תישארו בלי קורת גג, חכו שם עד שיעבור הגשם. ואם תמצאי עבודה – תישארו, עד שתעמדו על הרגליים. את השאר נסדר כשאחזור."
האישה כמעט הפילה את המפתח.
"את בכלל לא מכירה אותי. את לא פוחדת שאתפוס לך את הבית?"
"אם הבית הזה יעזור לכם לשרוד את הרגע הכי קשה בחיים, זה שווה את זה" – עניתי.
מאחוריי צפר מישהו, ואז עוד אחד. לא היה יותר זמן לדבר. העליתי את השמשה ונסעתי לשדה התעופה, בלי אפילו לשאול לשמה.
הנסיעה לקלן הייתה אמורה להימשך ארבעה ימים. היא נמשכה לשישה חודשי גיהינום. הלקוח הראשי חזר בו מהחוזה ברגע האחרון, בהתבסס על סעיף שעורכי הדין שלי שכחו לספר לי עליו. המכולות נתקעו בנמל בהמבורג שלושה שבועות, הסחורה התקלקלה. הבנק הקפיא לי את מסגרת האשראי. תוך ארבעה חודשים בזבזתי את מה שעבדתי עליו תשע שנים. מכרתי את האאודי שלי. מכרתי את הדירה ברמת אביב, שגרתי בה שבע שנים. הדבר היחיד שנאחזתי בו בציפורניים היה הבקתה ליד הכינרת.
חזרתי על משפט אחד לעצמי בחודשים ההם: גם אם אאבד הכל, יהיה לי איפה להתחיל מחדש.
עברו בדיוק שישה חודשים. חזרתי לישראל עם מזוודה אחת על גלגלים, שהכילה את כל חיי עד כה. בנסיעה לכיוון רחוב הזית התכוננתי לגרוע מכל. שהבית עומד מכוסה בעשבים שוטים. שהחלונות שבורים. שהאישה ההיא כבר מזמן לא שם, ומישהו פרץ את המנעול.
לא הייתי כועסת עליה על כך. אני זו שנתנה לה את המפתח קודם, בלי שום ערבויות.
אבל כשפניתי לדרך המוכרת, לחצתי על הבלם בחוזקה כזו שהצמיגים חרקו.
הבית הישן, עם הטיח המתקלף, מוקף בעשב יבש, פשוט לא היה שם. במקומו – שביל מכוסה חצץ, ומשני צדדיו עציצי גרניום, גדר שנצבעה טרי בירוק בקבוק. מעל השער תלוי שלט עץ, חרוט ביד: "בית התקווה – מאפייה ומטבח שכונתי". מתחת, באותיות קטנות יותר: "על כל כיכר לחם שנמכרת – ארוחה אחת למשפחה נזקקת".
לא הצלחתי לזוז ממקומי.
בחצר התקהל המון. התור ללחם נמשך עד השער. מישהו השקה עגבניות בארגזים. ילדים רדפו זה אחר זה בין השולחנות, צוחקים בקול רם. המקום שזכרתי כשקט וריק, עכשיו פעם בחיים כל כך שזה כאב לי בחזה.
ואז נפתחה הדלת הראשית.
היא יצאה. אותה אישה מלפני שישה חודשים, בסינר מוכתם בקמח. היא ראתה אותי ליד השער והחווירה כל כך פתאום שהפילה את המגש שנשאה. הפח פגע ברעש באבן המרוצפת. באותו רגע הסתובבו לכיווני כעשרים זוגות עיניים.
מכיוון התנור ניגש אליי גבר מבוגר, שיער אפור, לבוש בסוודר גדול מדי. הוא נשא ארגז עץ בלוי מאוד. הוא עצר מטר ממני והרכין את ראשו.
"סוף סוף חזרת" – אמר בשקט.
"שמרנו כאן משהו במשך חצי שנה. חיכינו רק שתחזרי, כדי שתדעי את כל האמת."
כשאמר את זה, האישה בסינר כיסתה את פניה בידיים ופרצה בבכי. אני עמדתי ללא תנועה, כשהגבר פתח את מכסה הארגז.
בפנים היו ערימות ערימות של שטרות – קשורים בגומיות, מסודרים לפי שנים, כאילו מישהו הפריש אותם באופן שיטתי, שבוע אחר שבוע. ליד הכסף – מחברת משבצות, כתובה בכתב יד קטן וברור: תאריך, סכום הלחם שנמכר, סכום שהועבר לארוחות לילדי השכונה, סכום שהופרש "בשביל אווה, כשתחזור."
האישה – סוף סוף למדתי את שמה, מרים – ניגבה את פניה בשרוול הסינר והתחילה לדבר, בקול שבור, כאילו חיכתה זמן רב להוציא את זה מתוכה.
באותו לילה, כשקיבלה ממני את המפתח, היא ישנה עם הילדים במטבח הבקתה, כי פחדה לגעת במשהו נוסף. בבוקר מצאה במזווה שק קמח ומתכון ישן של סבתה ללחם שיפון, כתוב על פתק שהוחבא בין הצנצנות. היא אפתה כיכר ראשונה כדי להאכיל את הילדים. שכנה מרחוב הזית הריחה מעבר לגדר, דפקה בדלת, קנתה כיכר שנייה בעשרה שקלים. אחר כך שלישית. אחרי חודש, מרים אפתה כל יום, והילד – בנה, יותם, היום בן אחת עשרה – חילק הזמנות באופניים בכל האזור.
"לא נגעתי אף שקל ממה שהשארת לי בארנק" – אמרה מרים, מצביעה על הארגז. "כי זה לא היה הכסף שלי. אני רק השלמתי למה שנתת, והפרשתי כל מה שהרווחנו מעבר למה שהיה לנו צריך לאוכל. השאר היה אמור לחכות לך."
התיישבתי על ספסל העץ ליד השער, כי הרגליים סירבו לציית לי. פתחתי את המחברת. מאה שמונים ושלושה אלף שקל. רשום עד השקל האחרון, במשך מאה שמונים יום.
זה היה בדיוק הסכום שחסר לי כדי לשלם את התשלום האחרון על ההלוואה של המחסן בפתח תקווה, ולא לאבד את החברה לגמרי.
לא לקחתי את הארגז מיד. ביקשתי ממרים לשבת לידי, ולרגע הבטנו יחד איך יותם מוציא מהתנור עוד תבנית לחם, וזואי הקטנה מנסה לעזור לו, מושיטה יד גבוה מדי.
אחר כך קמתי, הוצאתי מהמזוודה תיקייה עם מסמכים של החברה הישנה שלי – חסרת תועלת עכשיו, כי החברה בצורתה הקודמת כבר לא קיימת – ושלפתי ממנה טופס ריק של שטר מתנה שלקחתי פעם "ליתר ביטחון" מנוטריון ברחוב אלנבי. ביקשתי ממרים תעודת זהות.
"מה את עושה?" – שאלה, לופתת בידה מטלית כלים.
"אני מעבירה את הבית על שמך" – עניתי. "ועל שם הילדים. המאפייה נשארת, השלט נשאר, הכל נשאר בדיוק כמו שזה. אני אקח מהארגז רק כמה שצריך לכיסוי המחסן, לא יותר משקל אחד. את השאר תשמרי לשכר דירה וקמח לשנה הבאה."
מרים ניסתה לומר משהו, פתחה את פיה, אבל שום דבר לא יצא ממנו. חתמתי על הטופס ליד שולחן הגן, מוכתם בקמח מהאפייה הבוקרית, והגבר המבוגר – שהתברר שהיה אופה בגמלאות מהמושב הסמוך, שלימד את יותם ללוש בצק – אישר את החתימה כעד.
שבועיים אחר כך הבאתי את המסמכים לנוטריון בטבריה, כדי להשלים את הפרוצדורה לצמיתות. כשיצאתי מהמשרד, צלצל הטלפון – זה היה השותף הקודם שלי מחברת הייצוא, שאל אם כבר יש לי תוכנית לשיקום העסק.
אמרתי לו שיש לי תוכנית. רק שהפעם אני מתחילה לא ממחסן בפתח תקווה, אלא מכיכר לחם, שמישהי אפתה פעם, כי היה לה במי לבטוח.
