דנה חזרה מהעבודה עם שקיות מהסופר. הדלת לא נפתחה. היא ניסתה שוב עם הכתף. בחדר המדרגות היה ריח של אקונומיקה ושל דג חריף מהשכן בקומה שלישית. מבפנים נשמעו צעדים של נעלי בית, ואז עדינה פתחה, עטופה בחלוק בורדו.
— מה את דופקת ככה? יש לי לחץ דם.
— לא דפקתי. המפתח לא הסתובב, כי המפתח שלך היה בפנים.
— אוי, שכחתי. קורה. תיכנסי, אל תעמדי ככה. יש פתיתים.
דנה נדחפה פנימה עם השקיות. במרפסת השירות, על החבל, היו תלויות נעלי בית כתומות עם פונפונים, עדיין עם תג מחובר. דנה קפאה לרגע, ואז הניחה את השקיות על השיש. עדינה כבר פתחה אותן.
— מה זה, דג סלמון? כמה עלה?
— שבעים וחמישה שקל.
— על נתח? דנה, תסלחי לי, זה בזבוז. אסף יודע שאת קונה ככה?
— אסף יודע. זה לארוחת ערב. לנו.
— לי, אם כן, לא מגיע. אני אלך לאכול פתיתים.
דנה לקחה נשימה. שמה את היוגורטים למקרר, את הקפה לארון, והתחילה לשטוף עגבניות. עדינה נעמדה מאחוריה. צל בחדר קטן.
הדירה נקנתה בינואר, לפני כמעט שנתיים. דירת שלושה חדרים בשיכון ד' באשקלון, שישים ושבעה מטר, קומה שנייה, משכנתא לעשרים וחמש שנה. דנה לא הייתה רגילה לרצות דברים, אבל באותו יום היא עמדה בסלון הריק, בין ריח טיח לקופסאות קרטון, וצחקה בקול רם. אסף חיבק אותה.
— נו, נראה אותך בוכה.
— אני לא בוכה. אני רק עייפה מהבנק.
הם גרו חמישה חודשים. קנו ספה יד שנייה מיד2, מדפים מאיקאה, ואור עליון במאה עשרים שקל בחנות חשמל במרכז המסחרי. באפריל התקשרה עדינה. שיפוץ בדירה שלה ברחוב הראשי בקריית מלאכי. קירות מתקלפים, ריח טחב, ארונות שנסגרו רק עם דבק. ביקשה חודש.
— אין בעיה, אמא. — אסף אמר בלי להסתכל בדנה.
היא באה עם שתי מזוודות ועגלת שוק מקשישה של פעם. בתוכה הסירים שלה. "אני מבשלת רק בהן." דנה שתקה.
חודש הפך לחודשיים. אחר כך הקבלן ברח, ואחר כך "צריך להחליף צנרת", ואחר כך "אין לי כוח לחזור". עדינה עברה לחדר השינה שלהם. דנה ואסף ישנו על ספה סגורה בסלון, שלושה מטר מהכיריים. עדינה צפתה בטלוויזיה בשבע בבוקר, בחדשות הבוקר, וצעקה על המרואיינים.
דנה ניסתה לדבר עם אסף בלילה, כשעדינה נחרה מחדר השינה.
— אסף, כמה זמן היא תהיה פה?
— מה, אכפת לך? היא לבד.
— אני גם לבד בתוך הבית שלי.
— דנה, עזבי. זה אמא.
הוא הפנה גב. דנה ספרה עד חמישים בכניסה לשירותים, מחכה שהדמעות יירדו פנימה.
בעבודה ישבה ליד מנהלת חשבונות בשם יפית. יפית ראתה אותה רושמת את אותו מספר בגיליון בפעם השלישית.
— דנה, תגידי, חמותך גרה אצלכם?
— איך ידעת?
— כי את נראית כמו מישהי שמסיימת יום עבודה ומפחדת לחזור הביתה. תקשיבי טוב. כל מה שתסכימי לו, היא תיקח עוד אצבע. אצבע, כף יד, מרפק. אכלו אותך. זה לא ייגמר עד שתקבעי קו.
באותו ערב עדינה שאלה על ילדים.
— נו, דנה, אנחנו מחכים לנכד? אסף, תסביר לה. אני לא נהיית צעירה.
— עוד לא החלטנו. — אסף חתך שניצל.
— מה יש להחליט? זה טבע. כשהתינוק יוולד, אני אשאר לעזור.
— את עוד פה? — דנה מלמלה.
עדינה הניחה מזלג.
— מה אמרת?
— כלום.
— לא, שמעתי. את רוצה שאני אלך. — עדינה התחילה לבכות. בכי מוכר, עם רעד בכתף. אסף ניגש אליה.
— דנה, תפסיקי.
דנה קמה מהשולחן, הלכה למקלחת, פתחה ברז ונעמדה עם הגב לדלת. היא לא בכתה. היא החליפה את מגבת הידיים, כי עדינה שוב השתמשה בה, והוציאה אחת נקייה מהארון.
הטלפון לחברה עורכת הדין היה למחרת, במדרגות של המשרד.
— נגיד ודירה קנויה במשכנתא, רשומה על שניים. מה קורה בגירושין?
— חצי חצי. החוב גם חצי חצי. אין הסכם ממון?
— אין.
— אז חצי. דנה, מה קרה?
— סתם. שאלה.
הטריגר הגיע בגלל כוס. כוס הזכוכית של אמא של דנה, שעלתה ארצה ממרוקו, כוס עם פסים כתומים. דנה מצאה אותה במדיח, סדוקה.
— עדינה, זו הייתה הכוס של אמא שלי.
— נו, ואז? שתיתי ממנה. מה, אני לא יכולה לשתות בבית?
— זה לא שלך.
— אני אקנה לך חדשה בסופר. אל תעשי עניין.
— אסף! — דנה נכנסה לסלון, הכוס הסדוקה ביד.
אסף הרים מבט מהטלפון.
— דנה, באמת, בגלל כוס?
— או שהיא עוזבת עד סוף החודש, או שאני עוזבת. עכשיו.
שקט. עדינה לא הורידה את ידיה מחלוק הבית. היא קירבה את עצמה אל מסגרת הדלת ונשענה עליה.
— אסף, לאן אלך? יש לי לחץ דם.
אסף משך בכתפיו.
— דנה, נו, זה אמא.
— ברור.
דנה לקחה תיק ספורט, ארזה ג'ינס, חולצות, מטען, קרם פנים. היא עברה ליד עדינה. עדינה צעקה:
— טוב שהיא עוזבת. הדירה תישאר לאסף. אני תמיד אמרתי שהיא זמנית.
דנה הסתובבה בדלת.
— עדינה. הדירה חצי שלי. לפי חוק. את פשוט לא מבינה בחוק.
— נראה, נראה.
דנה סגרה את הדלת. בחדר המדרגות ישבה על המדרגה הראשונה וקשרה את שרוכי הנעליים פעמיים. ואז ירדה.
היא שכרה חדר בדירה בבאר שבע. אלף שמונה מאות שקל, כניסה צדדית, ריח של כביסה וקפה שחור. השכנה, אישה בת שמונים ושתיים בשם מסעודה, הביאה לה סיר חמין ביום השני. דנה לא הצליחה לאכול. היא ישבה על מיטת הספה, שמעה את הדוד רוחש, ופתחה קופסת טונה. באותו לילה היא סידרה את תיק הספורט בארון והשאירה את הדלת פתוחה, כדי להרגיש שיש מקום.
אסף התקשר אחרי שבוע.
— אמא עזבה. היא חזרה לדירה שלה.
— בגלל שאני עזבתי?
— למה את ככה? אני רוצה שתחזרי.
— אסף, אתה בחרת. נעמדת בסלון ואמרת "זה אמא".
— טעיתי.
— יודעת. אבל לא אחזור. אתה לא מגן עליי. בפעם הבאה זה יהיה משהו אחר.
— את לא אוהבת אותי יותר?
דנה שתקה. כי אהבה, עדיין. אבל זה לא הספיק.
— תחתום על המסמכים. תגמור מהר.
הגירושין ארכו ארבעה חודשים. הדירה נמכרה בקיץ, המשכנתא שולמה מראש, והיתרה חולקה. דנה קיבלה צ'ק על 435,000 שקל. היא הכניסה אותו למזוודה הקטנה, זו מהחתונה, ונסעה לבנק בבאר שבע. הפקיד ניסה להציע לה קרן השתלמות. היא יצאה.
עבר חודש. היא חתמה על מסמכי הגירושין במשרד עורכת הדין, קיפלה עותק, ושמה אותו בתיקייה כחולה.
שנה וחצי אחר כך, דנה ישבה בקצה המיטה בחדר השכור. על השולחן היה מכתב מהבנק. אישור עקרוני למשכנתא: דירת שני חדרים בשיכון ה' בבאר שבע, שלושים ואחד מטר, קומת קרקע, חצר קטנה עם עץ לימון. החזר חודשי: 3,250 שקל. היא יכלה לעמוד בזה.
היא לקחה עט. מילאה את תאריך החוזה. כשהטלפון צלצל, השם על המסך היה "אסף". היא נתנה לזה לצלצל פעמיים, לא ענתה. סיימה לחתום. שמה את הדפים בתיקייה הכחולה. ניגשה לדלת, פתחה אותה. אסף עמד שם עם קופסה.
— הבאתי לך שאריות. חצי מהדברים שלך זרקתי, סליחה.
הוא ראה את התיקייה ביד. הכיתוב "משכנתא" היה על המדבקה.
— את קונה דירה?
— כן.
— לבד?
— לבד. — דנה הכניסה את התיקייה לתיק. — תשאיר את הקופסה במדרגה.
— דנה…
— חתמת? — שאלה.
— מה?
— על אישור שלא תהיה לך טענה. עורכת הדין תשלח לך. תחתום מהר.
היא סגרה את הדלת. נעלה. בפנים ניגשה לקומקום, הדליקה אותו. בחוץ שמעה צעדים יורדים. עץ הלימון בחצר עדיין לא נטע.
אחרי שנתיים, כשדנה כבר גרה בדירת שני החדרים, היא קיבלה בדואר מכתב שנשלח בטעות לכתובת הישנה באשקלון. זו הייתה חשבונית חלקית מקבלן שיפוצים, על סך 48,000 שקל. השם על החשבונית: עדינה, כתובת קריית מלאכי. בשורת המזמין נכתב "אסף". דנה צילמה, שלחה לעורכת הדין, והכניסה את המקור לתיקייה הכחולה.
