אני עובדת קופאית בסופר-פארם בקריית מוצקין כבר תשע שנים, ומכירה את רוב הלקוחות הקבועים בשם. את מרים הכרתי בערך לפני שלוש שנים – אישה בת שבעים ואחת, מגיעה כל יום שלישי בערב, תמיד קונה אותו דבר: תרופות ללחץ דם, קרם ידיים בזול, ולפעמים שוקולד קטן שהיא מסתירה בתוך הסל כאילו מתביישת בו.
באותו שלישי בחודש מרץ היא הגיעה בשעה שמונה בערב, כמעט לפני הסגירה. עמדתי לסגור את הקופה כשראיתי אותה נכנסת – לא בבגדי החורף הרגילים שלה, אלא בחלוק בית מתחת למעיל, כאילו יצאה מהבית בחיפזון. היא החזיקה בשקית נייר קטנה, ובתוכה – זה מה שסיפרה לי אחר כך – היו כל התרופות שלה לשבוע.
"אני צריכה למלא מרשם," היא אמרה, והקול שלה היה שונה מהרגיל. לא רועד, אבל דחוס, כאילו היא מחזיקה משהו בגרון.
בזמן שחיפשתי את המרשם במערכת, היא סיפרה לי – לא כי שאלתי, פשוט כי היה לה למי לדבר. שהיא גרה עם הבן שלה, אלון, ואשתו, ושהיום בבוקר היא שמעה אותם מדברים במטבח על "לבדוק אפשרויות" לגבי בית אבות בקריית ביאליק. לא דיברו איתה. היא שמעה דרך הקיר, כשעמדה במסדרון עם כוס תה ביד.
"את יודעת מה הכי מצחיק," היא אמרה לי, ומעדה לרגע, כאילו חיפשה מילה אחרת חוץ מ"מצחיק". "לפני שנה מכרתי את הדירה שלי ברמת ישראל כדי לעזור לו עם המשכנתא על הבית הזה. שלוש מאות ותשעים אלף שקל. חתמתי על הכול אצל עורך הדין שלו, לא שלי."
לא ידעתי מה להגיד. נתתי לה את התרופות, וחישבתי לה הנחה על הקרם ידיים בלי שהיא ביקשה – זה היה כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע. היא שילמה במזומן, ספרה את העודף פעמיים, ויצאה.
לא ראיתי אותה שלושה שבועות. חשבתי שאולי היא עברה דירה, ושהחשש שלה התממש. ואז, ביום שלישי אחד, היא חזרה – אבל משהו היה שונה. היא לבשה מעיל חדש, כחול כהה, לא זה הישן והחום שהכרתי. עמדה בתור עם חיוך שלא היה לי איתו הרגל.
היא סיפרה שהיא כבר לא גרה עם אלון. שבוע אחרי אותו ערב היא התקשרה לאחיינית שלה, עורכת דין בחיפה, ופשוט אמרה לה: "תבואי אליי, אני צריכה לדבר על הדירה." לא בכתה, לא האשימה, רק ביקשה בדיקה – מה בדיוק היא חתמה, ומה נשאר על שמה.
התברר שהיא לא חתמה על ויתור מלא. חלק מהכסף – מאה ועשרים אלף שקל – עדיין רשום כהלוואה פרטית בינה לבין אלון, בלי ריבית, בלי לוח סילוקין, אבל בכתב, עם חתימה. האחיינית ניסחה מכתב רשמי, שלחה לעורך הדין של אלון, ותבעה החזר בתוך שישה חודשים או שעבוד על הבית.
מרים לא חיכתה לתגובה שלו. באותו שבוע היא שכרה דירת שני חדרים בקריית מוצקין, ליד הסופר-פארם שלי, בעזרת הכסף שחזר אליה מהפיקדון הישן שהיא שכחה שיש לה בבנק הפועלים. עברה תוך שבועיים. לקחה איתה רק את מה שהיה שלה – כלי המיטה, תמונות של הנכדים, קופסת התכשיטים של אמא שלה.
היא סיפרה לי שאלון התקשר פעמיים. בפעם הראשונה צעק שהיא "הרסה את המשפחה". בפעם השנייה – שקט יותר – שאל אם היא צריכה עזרה עם הדירה החדשה. היא ענתה לו שהיא מסתדרת, ושהיא תשמח לראות אותו בפסח, בלי ויכוחים על כסף.
היא לא סיפרה לי הכול בפרטים – זה לא היה עניינה של קופאית לדעת – אבל משהו בדרך שבה היא ספרה את העודף באותו יום, בלי לספור פעמיים, אמר לי שהיא כבר לא צריכה לבדוק כל שקל.
חצי שנה אחר כך פגשתי אותה שוב, בקיץ, כשקנתה קרם הגנה בשביל טיול עם הנכדים לים. היא סיפרה בדרך אגב, כמעט כבדיחה, שהאחיינית שלה מצאה בינתיים גם עותק ישן של ייפוי כוח שאלון גרם לה לחתום עליו שנתיים קודם, בלי שהיא ממש הבינה על מה – ושהוא כבר בוטל אצל הנוטריון, רשמית, על נייר עם חותמת. היא לא ביקשה ממני להתרגש. רק ביקשה שקית נוספת, כי הקרם הגנה, אמרה, שוקל יותר משנדמה.
