החלטתי מה בדיוק אכניס למעטפה הצהובה הזאת לפני שנים־עשר ימים בדיוק. עד אז, כמעט שנתיים, שיחקתי אותה כאילו הכול בסדר. פחדתי להזדקן לבד, פחדתי מדירה ריקה ברחובות, אז בלעתי הכול. רצתי מהבוקר עד הלילה, סידרתי, בישלתי, שתקתי.
״אילנה, מי חותך ככה ירקות?״ שני הוציאה לי את הסכין מהיד באמצע העבודה. ״עבה. לא אסתטי. עוד שעה באים אורחים, והסלט נראה כמו אוכל של חדר אוכל.״
ניגבתי את הידיים במגבת מטבח. הירקות היו חתוכים דק, בדיוק כמו שחתכתי כל החיים שלי. אבל לא היה טעם להתווכח. שני הזיזה את הקערות שלי לקצה השיש והתחילה לסדר הכול מחדש, בצלחות שטוחות עם שוליים רחבים.
איתי, הבן שלי, ישב שם במטבח. גלל בטלפון. הוא אפילו לא הרים את הראש.
״איתי, תגיד לאמא שלך שתקצוץ את הפטרוזיליה דק־דק,״ אמרה שני בלי להסתובב. ״אחרת זה נראה כמו ערימת עלים.״
״אמא, תקצצי יותר קטן,״ מלמל איתי בלי להרים את המבט מהמסך.
לקחתי צרור פטרוזיליה. הריח שלה הזכיר לי את החלקה הקטנה שמאחורי הבית, את עץ הלימון ששתלנו עם אבא של איתי ז״ל לפני עשרים ושתיים שנה. הדירה הזאת ברחובות הייתה פעם הבית שלנו. אחרי שאיתי התחתן עם שני, הצעתי שיגורו אצלנו. חשבתי שנשב בערבים במרפסת, נשתה תה עם נענע, נדבר על שטויות.
בהתחלה זה עוד היה נסבל. שני קראה לי ״אמא״, החמיאה לקציצות. אבל לאט־לאט הגבולות זזו. בהתחלה היא ביקשה שאני אשטוף כלים כי עשתה מניקור. אחר כך השאירה בגדים על הספה בסלון: ״תכניסי למכונה, ממילא אין לך מה לעשות.״
שטפתי. קיפלתי. בישלתי. אמרתי לעצמי שאלו שטויות, שלילדים צעירים קשה. עד הקיץ הזה הפכתי לשקופה. לפונקציה. החדר שלי הפך למחסן לקופסאות של הזמנות מהאינטרנט. העציצים שלי במרפסת? שני אמרה שזה ״כבד״ ופינתה אותם לצד. בלעתי הכול, כי פחדתי מריב. פחדתי שאיתי יפסיק לבוא.
באותו בוקר חיכינו לאורחים. לשני היה יום הולדת שלושים ושלוש, והיא הזמינה את החברות שלה עם הבעלים. עשרה אנשים. כל העבודה נפלה עליי.
״איתי ביקש את העוגיות האלה שאת מכינה,״ הודיעה לי שני ביום חמישי. ״תכיני כמות יפה, שיהיה לכולם.״
אז עמדתי ליד התנור. אפיתי עוגיות שקדים מרוקאיות, אלה שצריך לגלגל מהר־מהר לפני שהבצק מתקרר ונסדק. הידיים שלי היו אדומות מהחום. הזיעה נטפה לי על המצח. אבל אפיתי. ערמה של עוגיות הצטברה על הרשת.
האורחים התחילו להגיע בסביבות שתיים. רוני, מיכל, בחור אחד בשם עומרי. שני קיבלה אותם בשמלה לבנה קלילה, הסתובבה, אספה זרי פרחים.
״איזה יופי אצלכם!״ צייצה מיכל כשנכנסה למרפסת. ״באמת כמו בית מלון.״
״אה, אנחנו לאט־לאט משפצים פה הכול,״ ענתה שני בקול מתנגן. ״החלפנו תאורה, הוספנו דק לסלון. עוד קצת נראה כמו דירה בתל אביב.״
עמדתי בפתח המטבח עם מגש של כוסות לימונדה קרה. המילה ״אנחנו״ צרמה לי באוזן. הדירה הייתה רשומה על שמי. אני שילמתי עליה את המשכנתא עד השקל האחרון. אבל באותו רגע הרגשתי כמו מלצרית במסיבה של מישהו אחר.
הושיבו אותי בקצה השולחן, קרוב למטבח, כדי שאוכל לקפוץ להביא דברים. כמעט לא אכלתי. הגב כאב לי מהבוקר ליד התנור. השיחות זרמו מסביבי: טיסות לחו״ל, רכבים חדשים, מחירי קוסמטיקה. איתי ישב צמוד לשני, חיבק אותה וצחק מהבדיחות של עומרי.
בשלב מסוים סוף־סוף לקחתי לעצמי קצת אורז וחתיכת עוף. בדיוק הרמתי מזלג, כששני הושיטה יד מעבר לשולחן.
״אוי, אני אוהבת את החלק עם הקריספי,״ אמרה.
היא לקחה את המזלג שלי, נעלה חתיכת עוף מהצלחת שלי, והכניסה לפה שלה. לעסה כמה שניות. ואז עיקמה את הפרצוף.
״איכס, יש פה גיד,״ מלמלה.
ובלי להתבייש, היא ירקה את החתיכה הלעוסה והרטובה ישר על קצה הצלחת הנקייה שלי. פשוט הורידה אותה מהשפתיים עם האצבע והניחה אותה על החרסינה. אחר כך דחפה את הצלחת קצת הצידה, קרוב יותר אליי, כדי שלא תפריע לה להושיט יד לסלט.
״יצא קצת יבש, אילנה,״ זרקה לי. ״קצת ייבשת את זה.״
הנחתי את הידיים על הברכיים. חתיכת העוף הלעוסה שכבה שם על השוליים הלבנים. הסתכלתי על איתי. הוא ראה הכול. הוא ישב מולי וראה הכול, אבל הוריד את המבט ולגם במהירות מים מהכוס. אף אחד מהאורחים לא שם לב. כולם המשיכו לאכול ולצחוק.
ואני הסתכלתי על הגוש הזה, והרגשתי איך איזו חומה בתוכי קורסת. אותה חומה שנבנתה מפחד מבדידות, מהרצון להיות אמא טובה, מסבלנות אין־סופית.
לא אמרתי כלום. קמתי מהכיסא, לקחתי את הצלחת שלי, נכנסתי למטבח וזרקתי הכול לפח. שטפתי ידיים במשך שתי דקות, עם הרבה סבון.
כשחזרתי למרפסת, הגענו לחלק המתנות. שני פתחה קופסאות, התפעלה, הודתה. איתי נתן לה צמיד זהב. החברות נתנו שוברים לספא.
״רגע, רגע, יש לי הפתעה קטנה!״ הכריזה שני וטפחה על כוס עם כפית.
השיחות דממו. היא קמה, סידרה את השיער והסתכלה עליי.
״כולכם יודעים כמה אנחנו משקיעים בדירה שלנו,״ היא פתחה. ״אז איתי ואני החלטנו לתת מתנה מיוחדת. אילנה, בואי לכאן!״
קמתי. החזה שלי היה ריק ושקוף. ניגשתי אליה.
שני שלפה מתחת לשולחן שקית קשיחה. היא הוציאה ממנה חתיכת בד. פרשה אותה בשתי ידיים.
זה היה סינר. ורוד זרחני, עם הדפס ענק בשחור: ״עובדת מצטיינת של משק הבית״. למטה, באותיות קטנות: ״תמורת אוכל ולינה בלבד.״
מישהו ליד השולחן נחר. מיכל כיסתה את הפה. עומרי צחק בקול. איתי האדים, גירד את העורף.
״זה בשבילך, אילנה!״ אמרה שני בשמחה. ״כדי שיהיה לך יותר כיף לבשל! כל הסינרים שלך כבר ישנים ומוכתמים. בואי נמדוד!״
היא צעדה לעברי וניסתה להשחיל לי את הלולאה של הסינר על הצוואר. הרמתי את היד ותפסתי את פרק היד שלה. בעדינות, אבל בחוזקה. היא נעצרה, מופתעת.
לקחתי ממנה את הסינר. הבד היה סינתטי, חלקלק. הוא חרק לי מתחת לאצבעות.
״תודה, שני,״ אמרתי. הקול שלי יצא רגוע. לא הרמתי את הטון אפילו בחצי טון.
קיפלתי את הבד הוורוד לריבוע מסודר והנחתי אותו על קצה השולחן. החלקתי את הקיפול בכף היד.
״מקורי מאוד. אני מעריכה את חוש ההומור שלך,״ המשכתי והבטתי בה ישר. ״אבל גם לי יש מתנה בשבילך. הבטחתי, זוכרת?״
הבעת הפנים של שני הפכה מיד לציפייה מתנשאת. היא אהבה מתנות. במיוחד כאלה שאפשר להבין את הערך שלהן לפי עובי המעטפה. היא כנראה ציפתה להמחאה. הרי דיברנו לא מזמן על כך שהם רוצים להחליף את המקרר.
״באמת?״ היא הטתה את הראש הצידה. ״מעניין.״
״חכי רגע,״ אמרתי.
נכנסתי הביתה. הצעדים שלי על רצפת הסלון נשמעו ברורים. נכנסתי לחדר שלי, פתחתי תיק, והוצאתי משם מעטפה צהובה ועבה.
הכנתי אותה לפני שתים־עשרה יום, ביום שבו שני עשתה לי סצנה בגלל שכיבסתי לה חולצת משי באבקת הכביסה הלא נכונה. אבל אז פחדתי לתת לה אותה. חשבתי שזה יעבור.
חזרתי למרפסת. האורחים הביטו בי בסקרנות. ניגשתי לשני והושטתי לה את המעטפה.
״תפתחי,״ ביקשתי.
היא קרעה את הנייר בחיוך. הוציאה דפים מקופלים. החיוך עוד היה על השפתיים שלה כשהיא פתחה אותם. היא התחילה לקרוא. ראיתי איך העיניים שלה רצות על השורות. איך האצבעות שלה רעדו. הפנים שלה איבדו את הצבע.
״מה זה?״ שאלה בקול חנוק.
״זאת הזמנה לפינוי, שני,״ עניתי בקול רם, כדי שכל המרפסת תשמע. ״וזה חוזה מכירה. מכרתי את הדירה. לפני שבוע.״
האורחים הסתכלו אחד על השני. איתי סוף־סוף הרים את המבט מהשולחן.
״רגע, מה מכרת?״ הוא שאל במתח.
״את הדירה הזאת, איתי,״ הסתובבתי אליו. ״כולה. הכסף כבר בחשבון שלי. הקונים הם זוג צעיר ממודיעין. הם חתמו והעבירו מקדמה. הם נכנסים בעוד שלושה ימים.״
״השתגעת?!״ צעקה שני. הדפים נפלו לה על השולחן. ״זאת הדירה שלנו! אנחנו גרים פה! תכננו לשפץ!״
״זאת הייתה הדירה שלי,״ תיקנתי אותה. ״אתם הייתם פה אורחים. והאורחים צריכים לארוז.״
הצבעתי על הדף השני.
״יש שם נספח. לפי החוזה, אני צריכה למסור את המפתחות לקונים ביום שלישי. היום שישי. יש לכם עד מוצאי שבת לארוז את הדברים שלכם. כולל הדק שהתקנתם בסלון, אם תרצו לפרק אותו.״
במרפסת השתרר שקט כזה, ששמעתי את המזגן של השכנים מזמזם. עומרי הפסיק לחייך. מיכל התחילה לגרד במקום את מפת השולחן.
״אמא, את צוחקת?״ איתי קם מהכיסא. הפנים שלו היו אדומות. ״מכרת את הבית מאחורי הגב שלנו? איפה נגור? איך עשית דבר כזה?!״
״שילמתי על הדירה הזאת משכנתא במשך עשרים ושתיים שנה,״ עניתי. ״עברתי לחדר הקטן, ויתרתי על המרפסת שלי, בלעתי הכול בשקט. אבל אני לא עובדת בשביל אוכל ולינה. לא בבית שלי.״
הסתובבתי מהם. ניגשתי לשולחן, לקחתי את התיק שלי ואת המפתחות. נעלתי את הסנדלים.
״תמשיכו לחגוג,״ זרקתי מאחורי. ״העוגיות על השיש במטבח. תתחלקו ביניכן.״
ירדתי במדרגות. באותו רגע שהאצבעות שלי נגעו במעקה הישן, הרגשתי את העץ המחוספס. יצאתי לרחוב והתחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית.
שכרתי דירה קטנה ליד הים בנתניה. היא הייתה קטנה, בקושי שישים מטר, אבל היה לה חלון ענק בסלון, ובערב ראיתי ממנו את השקיעה. לא הדלקתי את כל האורות. הלכתי למטבח, מילאתי קומקום, הוצאתי את הספל החרסינה הכחול שאהבתי. מזגתי מים רותחים, התיישבתי על הספה.
אף אחד לא ביקש ממני להביא מלח. אף אחד לא אמר לי איך לחתוך ירקות. הדירה הייתה שכורה, לא שלי, אבל בתוכה נשמתי לראשונה מזה שנים.
למחרת בבוקר התקשר אליי איתי. הוא צעק, ביקש שאבטל את העסקה. שמתי את הטלפון על רמקול ושטפתי כלים.
״אמא, את שומעת אותי?״
״שומעת,״ אמרתי. ״אבל אין לי מה להוסיף. יש לכם עד מוצאי שבת.״
ניתקתי. ידעתי שהם יבואו. בצהריים שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי. שני עמדה שם. בלי איפור, עם שיער אסוף, פנים חדשות לי לגמרי. איתי עמד מאחוריה עם שתי מזוודות.
״אנחנו צריכים לדבר,״ היא אמרה.
״אין על מה,״ עניתי. ״הדירה נמכרה. תמצאו מקום.״
״את לא יכולה להשאיר אותנו ברחוב,״ היא אמרה. ״זה אכזרי.״
״אתם מוזמנים לגור אצל ההורים שלך,״ אמרתי. ״או לשכור דירה. יש לכם משכורות.״
״אמא,״ איתי ניסה להיכנס פנימה. ״תראי, אנחנו נדבר, הכול יהיה בסדר.״
״לא, איתי,״ אמרתי. ״שום דבר לא יהיה בסדר. מכרתי את הדירה כי נמאס לי להיות אצלכם הפועלת. לא תשבו אצלי, לא תגורו אצלי. שתהיו בריאים.״
סגרתי את הדלת.
עברה כמעט שנה. באחד מימי שישי, חזרתי מהשוק בנתניה עם סל מלא עגבניות שרי ולחם טרי. התיישבתי על ספסל ליד הטיילת ושתיתי קפה קר. הים היה רגוע.
ואז ראיתי אותם. שני ואיתי הלכו על הטיילת, במרחק עשרים מטר ממני. היא הייתה בהריון, עם בטן קטנה. הוא החזיק שקיות מקניון בגדים. הם לא ראו אותי.
שני עצרה ליד הדוכן של הגלידות. שמעתי אותה אומרת לו: ״אולי נקנה לה אחד כזה, רק שתדע שאנחנו פה.״
איתי משך בכתפיו. ״היא לא רוצה לראות אותנו.״
״אבל היא סבתא של הילד שלנו,״ אמרה שני. ״היא לא יכולה פשוט להיעלם.״
איתי הוריד את הראש. ״היא כבר מזמן לא רוצה להיות סבתא. תעזבי.״
שני קנתה גלידה אחת בלבד. הם המשיכו ללכת.
נשמתי עמוק. הרגשתי את הקור של הקפה על השפתיים.
כמה חודשים אחר כך, מצאתי בתיבת הדואר מעטפה. בלי שם שולח, אבל בתוכה היה צילום אולטרסאונד. לא היה עליו כלום, רק תמונה של עובר קטן, עם תאריך בעתיד — קרוב, שבועות ספורים.
הסתכלתי עליה במשך דקה. הכנסתי אותה למגירה של השולחן, מתחת לערימת חשבונות.
בסביבות אותו תאריך, ביום שלישי אחד, עמדתי ליד בית החולים קפלן ברחובות. חיכיתי מאחורי עגלת קפה. ראיתי את איתי יוצא מהמכונית, מחזיק מנשא לתינוק. שני הלכה אחריו, איטית, עם שקית.
חיכיתי עד שהם נכנסו פנימה. אחר כך פניתי למלצר שליד העגלה ושילמתי על כוס נס עלית. ישבתי שם שעה, בשמש. לא נכנסתי.
אף אחד לא קרא לי.
כשחזרתי הביתה, הוצאתי מהארנק את הצ'ק של שארית המכירה. את המחצית שלא נגעתי בה. חתמתי עליה, הכנסתי למעטפה קטנה, וכתבתי עליה בכתב יד: ״לילד. מסבתא שלו.״
לא כתבתי את השם שלי.
שלחתי אותה בדואר.
כשבוע אחר כך, מצאתי אותה שוב בתיבת הדואר. המעטפה חזרה אליי, סגורה באותה הצורה. לא פתחו אותה. מתחתיה, על פתק מדבקה צהוב, נכתב בכתב ידו של איתי: ״אמא, לא צריך את הכסף. צריך אותך, וזה בדיוק מה שלא תוכלי לתת.״
קראתי את המשפט שוב ושוב. אחר כך קמתי, ניגשתי למטבח, ולקחתי את המעטפה הקטנה. הכנסתי אותה לחשבון חיסכון על שם הילד, על סמך הצילום של האולטרסאונד. בלי לבקש רשות. בלי להגיד להם.
את הפתק הצהוב קיפלתי לשניים, ושמתי אותו בפנקס החיסכון, בין הדף הראשון לשני, כמו סימנייה.
