בת ים, יום שלישי, שעה שבע וחצי בבוקר. אתי בן־חמו עמדה במטבח עם ספל קפה שכבר התקרר, מסתכלת על הים דרך החלון של דירת שני החדרים ברחוב בלפור, ומחכה שבתה תרד למטה. שולי, בת שלושים ואחת, גרה איתה כבר שנה וחצי – "עד שהעניינים יסתדרו", ככה זה נאמר בהתחלה. העניינים לא הסתדרו. אבל זה לא הסיפור.
הסיפור התחיל בעצם לפני שבוע, כשאתי ירדה לקנות לחם במכולת של יורם בפינת הרחוב, ופגשה שם את גברת רחלי, השכנה מהקומה השלישית, שאמרה לה בלי שום הקדמה: "שמעתי שאת עוברת לגור עם הבן שלך בחולון".
אתי לא הבינה מה השכנה מדברת. אין לה בן. יש לה בת אחת, שולי, ונכד בן שמונה, עידו, שגר עם אביו הגרוש בחולון. אז מאיפה השמועה הזאת?
התשובה הגיעה יומיים אחר כך, כשאתי גילתה שהמנעול בדלת הכניסה שלה – הדירה שקנתה לבד לפני עשרים ושתיים שנה, אחרי הגירושין שלה, בכסף שחסכה מעבודה במשרד רואי חשבון ברחוב הרצל – הוחלף. המפתח הישן שלה, זה שנשא עליו קצה של סרט אדום דהוי, פשוט לא נכנס יותר.
היא צלצלה בפעמון. שולי פתחה, עם הטלפון ביד, ומאחוריה – עידו, יושב על הספה עם השלט של הפלייסטיישן.
"מה קורה פה," אמרה אתי, לא שאלה, אמרה.
"אמא, תיכנסי, בואי נדבר."
"למה המנעול אחר."
שולי הניחה את הטלפון על השולחן. "כי החלטתי שאני והזמן צריכים… תראי, גיא (זה האבא של עידו) חושב שכדאי שהדירה תהיה רשומה גם על שמי. בשביל המשכנתא של הדירה הבאה. בשבילנו. בשביל עידו."
"הדירה הזאת רשומה על שמי."
"בינתיים. אבל מה יקרה אם… אני מתכוונת, את לא צעירה יותר, אמא, וזה יהיה יותר קל אם כבר עכשיו-"
"אז החלפת מנעול."
"זה לא ככה. פשוט… הישן היה תקוע, קראתי למנעולן."
השקר הזה, הכי פשוט שבעולם, הוא זה שגרם לאתי לשבת. לא כי המילים כאבו – היא שמעה גרוע מזה בחיים. אלא כי היא הבינה, בפתאומיות שכמעט הכאיבה בבטן, שבתה כבר דיברה על זה עם גיא, עם עורך דין אולי, עם מישהו – לפני שדיברה איתה.
היא לא צעקה. היא הביטה בעידו, שהמשיך לשחק במשחק בלי להרים ראש, ואמרה: "תני לי מפתח."
"אמא-"
"מפתח. עכשיו."
שולי נתנה לה מפתח חדש, בלי הסרט האדום. אתי לקחה אותו, יצאה, וירדה לקומת הכניסה, שם ישב אבו-רמי, השרברב שמתקן דברים בבניין כבר עשרים שנה, מתקן משהו בברז המשותף.
"אבו-רמי," אמרה אתי, "אתה מכיר עורך דין טוב? נדל"ן."
הוא הרים ראש, הביט בה שנייה, ואמר רק: "יש לי בן דוד. אלירן כהן, המשרד ברחוב סוקולוב. תגידי שאני שלחתי."
זה כל מה שהוא אמר. הוא לא שאל למה. אנשים שמתקנים ברזים כבר עשרים שנה למדו לא לשאול.
עורך הדין אלירן כהן קיבל אותה יומיים אחר כך, במשרד קטן מעל בית מרקחת. הוא הקשיב, כתב הערות, ואז שאל: "הנכס רשום רק על שמך? יש חוזה מכירה, טאבו?"
"הכל אצלי. בכספת בבנק, בבנק הפועלים בסניף בת ים."
"אז אין בעיה משפטית. אף אחד לא יכול לשנות בעלות בלי החתימה שלך, בלי קשר למי שינה מנעול. אבל תראי – אם את מרגישה לא בטוחה בבית שלך, יש דברים שעדיף לעשות מיד, לא אחרי שהמצב מחמיר."
הוא הסביר לה בדיוק מה. היא הקשיבה, שאלה שאלות, ובסוף חתמה על ייפוי כוח למינוי אלירן כטיפול בעניין.
היא לא סיפרה לשולי לאן היא הולכת באותם ימים. פשוט יצאה בבוקר, "לקניות", ובאה עם תיק מסמכים.
ביום חמישי בערב, כשעידו כבר ישן על הספה עם שמיכה שאתי כיסתה עליו, שולי ואתי ישבו במטבח. שולי דיברה על גיא, על המשכנתא, על "זה בשביל כולנו, אמא, את תמיד תגורי איתנו". אתי הקשיבה, שתקה, ואז שלפה מהתיק את התיק החום שהכינה עם אלירן.
"מה זה."
"את זוכרת שאמרת שאני לא צעירה יותר," אמרה אתי, "אז החלטתי לסדר עניינים בעצמי, כמו שצריך."
היא פתחה את התיק. בפנים – צילום מהטאבו שהוצא באותו שבוע, המראה שהדירה עדיין רשומה בלעדית על שם אתי בן־חמו. ולידו, מכתב מעורך דין, מופנה לשולי בשמה המלא, המודיע רשמית שכל שינוי במנעול, בעלות, או גישה לנכס ללא הסכמת הבעלים המחזיקה מהווה עבירה, ושכל ניסיון נוסף יטופל משפטית.
שולי הביטה בנייר, אחר כך באמא שלה. "את… שכרת עורך דין נגדי?"
"לא נגדך. בשביל עצמי."
"אמא, אני הבת שלך."
"וזאת הדירה שלי. עבדתי עליה עשרים ושתיים שנה, לבד, אחרי שאבא שלך עזב ולא השאיר כלום חוץ מחובות. את היית בת תשע כשהוא הלך. אני לא שכחתי מה זה להיאבק בשביל קורת גג. ולא אתן לך לקחת ממני את זה בלי לשאול, גם אם את הבת שלי. בייחוד כי את הבת שלי."
היא הניחה על השולחן עוד דבר אחד – מפתח חדש, שהזמינה בעצמה אצל אבו-רמי, עם עותק יחיד. "את והבן שלך תישארו כאן עד שתמצאי דירה. חצי שנה, זה מה שנתתי לך. אחרי זה, המנעול הזה יהיה שלי בלבד, ולא של אף אחד אחר."
שולי לא ענתה. היא קמה, הלכה לחדר שלה, וסגרה את הדלת בלי לטרוק אותה – וזה, דווקא השקט הזה, כאב לאתי יותר מכל צעקה שיכלה לצאת מהדלת ההיא.
שבעה חודשים אחר כך, בחורף, שולי עברה לדירה שכורה בחולון, קרוב לבית הספר של עידו. אתי עזרה לה להעביר את הארגזים, נסעה איתה פעמיים לאיקאה בראשון לציון לקנות ארון, ובאותו שבוע גם החליפה סוף סוף את המנעול הישן – לא כעונש, אלא כי אבו-רמי אמר לה שהוא בכל מקרה כבר שחוק. עידו ישן פעם בשבוע אצל סבתא, על אותה ספה, עם אותה שמיכה.
מה שאתי גילתה רק חודשים אחר כך, כששולי סיפרה לה את זה במקרה, בטלפון, זה שגיא בכלל לא ידע על שום דבר מזה. הרעיון של המנעול היה של שולי לבדה, מתוך פחד – היא הייתה משוכנעת שאם לא תזרז את העניין עכשיו, אמא שלה תתחתן שוב יום אחד ותשאיר הכול לבעל חדש. גיא, כשסיפרה לו בדיעבד, אמר לה רק שזה היה הדבר הכי טיפשי שעשתה בחיים. אתי לא שמחה כששמעה את זה. היא רק הניחה את הטלפון, הביטה החוצה על הים דרך אותו חלון, ומזגה לעצמה עוד ספל קפה.
