הדירה שהוא רשם על שם אחיו
אני אבנר, בן חמישים ושתיים, ויש לי מוסך בבת ים כבר עשרים ושתיים שנה. תשאלו את מירי, אשתי, היא תגיד לכם שאני אף פעם לא מדבר יותר מדי. אז זה קצת מוזר בשבילי לשבת ולספר את הסיפור הזה, אבל מגיע לי להגיד את הצד שלי, כי כל מי ששמע על זה שמע רק מהילדה שלי, מנועה.
מנועה זאת הבת שלי היחידה. בת שלושים ואחת, מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בחולון. לפני חמש שנים היא התחתנה עם בחור בשם רועי, טכנאי מעליות, בחור נחמד, שקט. חתונה עשינו באולם קטן ברמת גן, מאתיים איש, שילמתי מהכיס שמונים ואלף שקל בלי לחשוב פעמיים, כי זאת הבת שלי ומגיע לה חתונה כמו שצריך.
הבעיה התחילה כשהאמא שלי, סבתא רבתא של מנועה בעצם, נפטרה לפני שלוש שנים והשאירה אחריה דירת שני חדרים ברחוב הרצל בבת ים. דירה ישנה, על קומה שלישית בלי מעלית, אבל השווי שלה בשוק היום זה קרוב למיליון ומאתיים אלף שקל. יש לי אח, ניר, צעיר ממני בשמונה שנים, גר בנתניה, עובד בחברת ביטוח. שנינו יורשים לפי חוק, חצי-חצי.
עכשיו תשמעו את הצד שלי, כי מנועה סיפרה את זה אחרת לגמרי לכל מי שרצה לשמוע.
כשאמא נפטרה אני הייתי הרוס. באמת. היא גידלה אותי לבד אחרי שאבא עזב אותנו כשהייתי בן תשע, עבדה שתי משרות, ניקתה בתי מלון בלילות כדי שיהיה לי מה לאכול. אז כשהיא הלכה, אני לא הייתי במצב לעסוק בירושות ובעורכי דין. ניר, לעומת זאת, תמיד היה יותר מסודר ממני, יותר "עסקי" בואו נגיד ככה. הוא בא אליי שבועיים אחרי הלוויה עם הצעה: הוא יקנה את חלקי בדירה תמורת שש מאות אלף שקל, כדי שלא נצטרך למכור לזרים ולהתעסק עם מתווכים ותיווכים ומיסים.
שש מאות אלף שקל. זה חצי מהשווי בערך, נשמע הוגן, נכון? אז אני חתמתי. חתמתי בלי לבדוק, בלי עורך דין משלי, כי אמון. הוא אח שלי. גדלנו באותו חדר, ישנו במיטות קומתיים עד שהוא היה בן שש עשרה.
מה שלא ידעתי אז, ושמנועה גילתה חצי שנה אחר כך כשהיא עבדה על משהו במחשב ומצאה בטעות מסמך סרוק – ניר כבר באותו זמן היה בהליכים עם קבלן להריסה ובנייה מחדש של הבניין ברחוב הרצל. תוכנית פינוי-בינוי. הדירה שלנו הישנה, אחרי הפרויקט, הייתה אמורה להפוך לדירה חדשה של מאה ועשרים מטר עם שווי של קרוב לשני מיליון ושמונה מאות אלף שקל. הוא ידע. הוא ידע כשהוא הציע לי שש מאות אלף.
מנועה כשגילתה, התקשרה אליי צורחת. ממש צורחת בטלפון, "אבא איך יכולת לחתום ככה, הוא רימה אותך, הוא ניצל אותך כשהיית שבור". ואני, אני האמת התביישתי. התביישתי שלא בדקתי, שלא שאלתי שאלות. אז מה עשיתי? כלום. שום דבר. אמרתי לה "מנועה, זה נגמר, חתמתי, יש חוזה, תעזבי את זה". כי בשבילי, המחשבה ללכת נגד האח שלי בבית משפט, זה היה גרוע יותר מלאבד את הכסף.
זה המקום שבו אני צריך להיות כן איתכם: מנועה לא עזבה את זה. במשך שנתיים היא לחצה עליי בלי הפסקה. כל שבת בארוחה, כל שיחת טלפון. "אבא תבדוק את המסמך אצל עורך דין, אבא תלך, אבא זה הכסף שלך". ואני התחמקתי, כי הייתי פוחד ממה שיקרה למשפחה אם אני אתבע את ניר. הפחדתי מהרגע שבו כל החגים יתפרקו, שאמא שלי, שכבר לא בין החיים, "תתהפך בקבר" כמו שאומרים.
מה שגרם לי בסוף לזוז, זו הייתה שיחה עם ניר עצמו, בחתונה של בן דוד שלנו לפני חצי שנה. הוא היה קצת שתוי, עמדנו ליד הבר, והוא, בלי שום בושה, אמר לי "תודה שסמכת עליי, אבנר, זה החסכון הכי טוב שעשיתי בחיים". צחק. צחק לי בפרצוף. ובאותו רגע משהו בי נסגר. לא כעס גדול וצועק, פשוט – נסגר. כמו מתג.
חזרתי הביתה, ומנועה ורועי היו אצלנו, כמו כל שבת בערב. ומנועה ישבה מולי בסלון עם התיק שלה שהיא תמיד גוררת איתה, זה שיש בו את כל הניירת של הדירה שהיא אספה בעצמה במשך שנתיים בלי שביקשתי ממנה. היא לא אמרה מילה. רק פתחה את התיק ושמה על השולחן דף אחד: פרטי קשר של עורכת דין בשם דנה ארז, מומחית לענייני ירושה, שהמשרד שלה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
"אני קבעתי לך פגישה ליום רביעי", היא אמרה. "אתה לא חייב ללכת. אבל אני אקח אותך".
הלכתי.
דנה ארז הסתכלה על המסמכים במשך עשרים דקות בלי לדבר, אחר כך הרימה את הראש ואמרה משפט שאני זוכר מילה במילה: "מר כהן, יש כאן עילה חזקה מאוד לביטול חוזה מכר בעילת הטעיה. אחיך ידע על תוכנית הפינוי-בינוי בזמן שהציע לך תמורה שלא משקפת את השווי העתידי, והסתיר ממך מידע מהותי. אנחנו יכולים לתבוע ביטול העסקה או תשלום הפרש".
לקח לנו תשעה חודשים. תשעה חודשים של דיונים, של תצהירים, של ניר שהתקשר לאמא שלי ז"ל דרך אחיינית שלנו לנסות לגרום לי להרגיש רע, של פגישה אחת נוראית באולם בית משפט שבה הוא הביט בי ואמר "אתה הורס משפחה בשביל כסף". ואני עניתי לו, זו הפעם היחידה שהרמתי קול על אחי בחיים: "אתה הרסת אותה כשרימית אותי. אני רק מתקן".
בסוף הגענו להסדר: ניר משלם לי הפרש של מיליון ומאה אלף שקל, פריסה על פני שלוש שנים, מגובה בשעבוד על נכס אחר שלו. לפני שבועיים קיבלתי את התשלום הראשון – שלוש מאות ושישים אלף שקל – ישר לחשבון, מנועה עצמה ישבה איתי מול המחשב באפליקציית הבנק כדי לוודא שההעברה נכנסה, ואז, בלי מילים גדולות, קמה והכינה לשנינו קפה הפוך במטבח, כאילו זה יום רגיל.
אני לא שמח על מה שקרה עם אחי. ממש לא. אני מתגעגע לימים שהיינו הולכים יחד למשחקי הפועל תל אביב באצטדיון בלומפילד כמו שהיינו עושים כשהיינו ילדים. אבל אני יודע דבר אחד: אם לא הייתה מנועה עם התיק ההוא ועם הדף עם השם של דנה ארז עליו, הייתי נשאר עם שש מאות אלף שקל ועם החיוך הזה של ניר בראש שלי עד סוף החיים. היא לא נתנה לי לוותר על עצמי, גם כשאני עצמי הייתי מוכן לוותר.
