רות אחזה בטלפון כמו שאוחזים בחפץ זר שכבר לא רוצים על עצמם – בשתי אצבעות, מהקצה. המסך היה פתוח. אפליקציית הבנק הראתה את יתרת החשבון: 8,214 ₪.
– למה את מחזיקה כזה סכום כשהבן שלי שקוע בחובות? – שאלה רבקה, בעודה מניחה צלחת עם חמין על שולחן המטבח. – תומר אמר שהסלון בקושי מסתדר. ופה, אני רואה.
– אמא, זה הטלפון שלי.
– תומר הראה לי בשיתוף מסך, כשהוא תיקן לי את הטאבלט הישן. מאז אני רואה. למה את כל כך נבהלת?
רות התיישבה בקצה השולחן. לא כי הרגליים רעדו – פשוט הייתה צריכה רגע, שהאצבעות לא יתחילו לרעוד כמו שרעדו פעם, כשצריך לערוך חשבונית ללקוח שכבר כועס. היא הניחה את הטלפון הפוך, בין צלחת הלחם למלחייה, ולחצה עליו בכף היד, כאילו זה יכול לעצור גם את מה שכבר נראה.
– הכסף הזה – מקדמה לקבלן. בסתיו אני מחליפה את חלונות הראווה בחנות.
– אולי לילד היה עדיף יותר לתת, ולא לחלונות ראווה, – זרקה רבקה והלכה לכיוון הכיריים לבדוק את המרק.
חופשת הקיץ בטבריה, ליד הכינרת, הייתה מסורת – היא ותומר נהגו כך חמש שנים, כל עוד הסלון לרהיטים ברמלה עמד יציב על הרגליים. הפעם תומר נשאר לעבוד, עונת הבנייה בשיא, אז רות נסעה לבד עם הבת אמיליה.
הבית הדיף ריח של חמין ודשא טרי גזום, ומהטלוויזיה בחצר בקעו חדשות הצהריים, מכוונות חזק יותר מהנדרש – לרבקה כבר כמה שנים שהשמיעה באוזן שמאל ירודה, והיא הרימה את הווליום עד הסוף, לא משנה מי דיבר.
– נו, הגיעה העסקית, – קידמה אותן החמות עם מטאטא ביד. – בזמן שאת שם מוכרת ארוניות, אני פה לבד מתמודדת עם הגינה.
רות שתקה והחלה לסחוב את התיקים לחדר. במשך חמש שנות הנישואין רבקה מעולם לא פספסה הזדמנות להזכיר שהכלה "רק מוכרת", ואילו הבן – "גבר אמיתי, עובד בידיים". האמת הייתה שדווקא הכנסות הסלון שילמו את ההלוואה של תומר על הטנדר, אבל את האמת הזאת רות מזמן הפסיקה לחזור עליה בקול.
בערב הראשון ליד השולחן סיפרה רבקה על הבת של השכנה, ש"בעלת בית אמיתית, מסדרת את הבית ולא רצה בין חנויות". אמיליה, בת שבע, אכלה בשקט את המרק והביטה באמה, מחכה לתשובה. רות מזגה לעצמה תה ואמרה רק:
– טעים, אמא. תודה.
הטלפון הזה על השולחן, ביום השלישי, שינה הכול. רות משכה אותו מידי החמות בחוזקה כזאת שהכוס על השולחן רעדה והתה נשפך על מדף המפיות.
– אמא, זה טלפון זר. וכסף זר.
– רק הצצתי כמה את מרוויחה, – המשיכה רבקה, מנגבת את הידיים בסינר, כאילו זה היה רק ניסיון כושל לעזור עם הכלים.
באותו לילה רות התהפכה במיטה זמן רב, סופרת את קורות התקרה כדי לא לספור מחשבות. לא בגלל הכסף – בגלל הקלות שבה החמות לקחה את הטלפון, כאילו זו זכותה. היא נזכרה איך לפני כשנתיים רבקה כבר ניסתה "לעזור" לסדר בסלון – הגיעה בלי הודעה מוקדמת, סידרה מחדש את המוצרים במדפים והסבירה למוכרת ש"במשפחה הכול משותף". אז תומר עצר את אמו במילה אחת ליד הדלת. עכשיו הוא לא היה לידה.
בבוקר, כשרבקה יצאה לבית הכנסת, רות התקשרה לתומר.
– אמא שלך עברה על חשבון הבנק שלי דרך שיתוף המסך שלך. למה אני שומעת על זה רק עכשיו?
– היא חשבה שזה דבר תמים, – ענה תומר, ברקע נשמע בטון מערבל של אתר בנייה. – שכחתי לסגור. אל תעשי מזה עניין.
– תומר, היא נכנסת לי לכספים חמש שנים בתירוץ "מוכרת" ו"רצה בין חנויות". וכשאמא שלך מחזיקה בטלפון שלי, אתה אומר לי לא לעשות מזה עניין.
– אני אדבר איתה, – הבטיח הבעל וניתק.
שום דבר לא השתנה. בערב רבקה שוב התחילה ליד השולחן – הפעם על כך שלאמיליה כדאי יותר זמן עם אמא, ולא "עם בייביסיטריות וצהרונים". רות הניחה את הצלחת על השולחן קצת יותר חזק ממה שרצתה.
– אמא, אני עובדת כדי שלאמיליה יהיה הכול ובשביל שההלוואה של תומר תשולם בזמן. אם זה לא מוצא חן בעיניכם – זו כבר לא הבעיה שלי.
רבקה קמה, פתחה את ברז הגז בחוזקה כזו שהוא נשרק, וסגרה אותו רק אחרי כמה שניות.
– איך את מדברת אליי! אני עברתי חיים שלמים, גידלתי בן, ואת עכשיו בטון הזה.
– אני מדברת אליכם בדיוק כמו שאתם מתנהגים אליי, – ענתה רות ויצאה מהמטבח, השאירה את הארוחה לא גמורה.
בשלושת הימים שנותרו הן כמעט לא דיברו. אמיליה שיחקה בשקט עם החתול של השכנים בחצר, לא מבינה למה אמא וסבתא נמנעות מלשבת ביחד ליד השולחן.
בערב האחרון לפני הנסיעה רות ארזה את המזוודה בלי רעש ויצאה לחצר, שם תומר – שהגיע לקחת אותן יומיים לפני הזמן, בהפסקה מהעבודה – עישן ליד הטנדר.
– תומר, אני מחליפה את הגישה לבנק. הכניסה שלך לחשבון הסלון תיסגר. ואמא שלך לא תהיה בו יותר – לעולם.
– את עושה מזבוב פיל.
– לא. אני עושה מה שהייתי צריכה לעשות לפני שנתיים, כשהיא סידרה מחדש את המוצרים בסלון. אבל אז שאלתי אותך ואתה עצרת אותה. הפעם אני לא שואלת אותך.
תומר הביט זמן רב בבדל הסיגריה, ואז זרק אותו ורמס אותו.
– ומה אני אמור לעשות עם זה?
– כלום. מעכשיו תדע על הכנסות הסלון בדיוק כמה שאני אחליט לספר לך. כמו שצריך להיות אצל כל מי שלא מכניס בעצמו כסף לעסק.
היא הסתובבה והלכה לכיוון הרכב, שם כבר ישבה אמיליה עם התיק על הברכיים. תומר לא הלך אחריה. הוא נשאר לעמוד בחצר והביט בטנדר נעלם מאחורי החצר השכנה.
כשחזרה לרמלה, רות הלכה מיד לרואת החשבון שלה, אורית.
– צריך לסגור את הגישה של תומר לחשבון ולהחליף סיסמה, – אמרה. – היום.
אורית אפילו לא שאלה למה. היא פשוט פתחה את המחשב.
כעבור כמה ימים רבקה התקשרה – לא כדי להתנצל, אלא כדי לברר למה היא כבר לא מצליחה להיכנס לדף שבו ראתה בעבר את יתרת החשבון.
– סגרתי את הגישה הזאת, – ענתה רות, בעודה מביטה באמיליה מציירת בסלון על דף מדפים חדשים לארונית. – אם תרצי לדעת איך הולך לעסק – בואי, אראה לך את המחזור. אבל לא דרך הטלפון של תומר בלי ידיעתי.
בצד השני של הקו היה שקט לרגע.
– נו, כרצונך, – ענתה סוף סוף החמות וניתקה.
בתחילת אוקטובר רות החליפה את חלונות הראווה ושילמה לקבלן בדיוק את אותם שמונת אלפים השקלים שרבקה בדקה בקיץ. הסלון נפתח עם מדפים חדשים, ומעל הקופה תלה שלט קטן עם שמותיהן של רות ואורית – שתי בעלות ההרשאה היחידות. אמיליה הגיעה לראות ראשונה והכריזה שהארוניות החדשות "מריחות כמו חנות עץ".
