השטרות בתיק הכחול

חמישים ושלושה אלף שקל. זה הסכום שרונה אבידור מצאה בתיק הכחול שבעלה שכח פתוח על שולחן המטבח, בבוקר יום שלישי, שבוע לפני החתונה של אחותה.

רונה בת ארבעים ואחת, מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בפתח תקווה. נשואה לגיא שתים עשרה שנה. שני ילדים, בן עשר ובת שבע, ישנים בקומה השנייה של הבית ברמת גן, ברחוב שבו כל בית שני עבר שיפוץ בשנתיים האחרונות חוץ מהבית שלהם.

התיק היה של גיא. עורך דין במקצוע, אבל לא הסוג שמרוויח הרבה — יותר הסוג שמייצג שכנים בסכסוכי ועד בית ומקבל שכר טרחה שמספיק בקושי לכסות את המשכנתא. רונה ידעה כמה הוא מרוויח, כי היא זאת שמנהלת את התקציב המשותף כבר עשר שנים, מאז שגיא "לא הצליח לעקוב אחרי ההוצאות".

אז מאיפה חמישים ושלושה אלף שקל במזומן, בשטרות של מאתיים, קשורים בגומייה כחולה, בתוך תיק שהוא לקח איתו כל בוקר?

היא לא פתחה את התיק בכוונה. היא רצתה למצוא את המטען של הטלפון שלה, שגיא תמיד "שאל בטעות". הגומייה נקרעה כשהיא הזיזה את הניירות, והשטרות נפלו על השיש, ליד קערת הפירות שבה שכבו שתי בננות מתחילות להשחיר.

היא ספרה אותם פעמיים. הידיים שלה לא רעדו — היא רק סידרה את הערימות לפי המאה, כמו שהיא עושה בעבודה כשהיא סוגרת קופה קטנה.

באותו ערב, אחרי שהילדים ישנו, היא הניחה את התיק פתוח על השולחן, בדיוק כמו שגיא השאיר אותו, ולא אמרה מילה. רק חיכתה.

גיא הבחין מיד. הוא נעמד ליד השולחן, הסתכל בתיק, אחר כך בה, ואמר: "זה מהתיק של משפחת בן־שושן. שכר טרחה על הסכם גירושין. הם רצו לשלם במזומן."

"במאתיים שקל בגומייה כחולה?"

"רונה, זה לא מה שאת חושבת."

"אני לא חושבת שום דבר. אני שואלת."

הוא לא ענה. ישב על הכיסא, הוריד את המשקפיים, שפשף את העיניים בגב היד. ואז אמר את המשפט שרונה תזכור עוד הרבה זמן: "יש לי חוב. לא שלי. של אבא שלי."

אביו של גיא, מר אבידור, ניהל חנות מוצרי חשמל בבני ברק שנסגרה לפני שלוש שנים. רונה ידעה שהוא נכנס לחובות, אבל חשבה שזה נגמר כשהחנות נמכרה. מסתבר שלא. מסתבר שגיא לקח על עצמו הלוואה חוץ־בנקאית, מאדם בשם שלמה כהן, כדי לסגור חלק מהחובות של אביו — הלוואה בריבית שרונה לא העזה לשאול עליה יותר מדי, כי המספר שגיא אמר, שנים עשר אחוז לחודש, גרם לה לשבת.

"כמה כבר החזרת?"

"את חמישים ושלושה האלף האלה — עשיתי את זה בשביל להחזיר הכול. סוף חודש. אני צריך להעביר לו את זה מחר."

"ולמה לא סיפרת לי?"

"כי ידעתי מה תגידי."

היא לא אמרה שום דבר באותו רגע. קמה, לקחה כוס מים, שתתה עד הסוף, שמה את הכוס בכיור. אז אמרה: "אתה מחר לא נותן לו כלום. אנחנו הולכים ביחד לעורך דין."

גיא צחק צחוק קצר, בלי שמחה. "אין לנו זמן לעורך דין, רונה. שלמה לא מהסוג שמחכה."

"מי זה שלמה כהן בכלל?"

"בן אדם שמלווה כסף לאנשים שהבנקים כבר לא רוצים לגעת בהם."

בלילה ההוא רונה לא ישנה. היא ישבה במטבח, מול חלון שדרכו נראו האורות של הבניין ממול, ופתחה את היישומון של הבנק בטלפון. בדקה כמה יש להם בחיסכון המשותף — שבעה עשר אלף שקל, שנועדו לשיפוץ המרפסת שגיא הבטיח לעשות כבר שנתיים. פתחה תיקייה נפרדת, שרונה שמרה בשקט מאז שנולד הילד השני — קופת גמל להשקעה על שמה בלבד, שאליה היא הפרישה כל חודש חמש מאות שקל שגיא לא ידע עליהם. שלושים ואחד אלף שקל.

בבוקר היא התקשרה לא לעורך דין — היא התקשרה לאחיה, ניסים, שעבד עשר שנים בתור חוקר פרטי לפני שעבר לביטוח. הוא הכיר את העולם הזה. "שלמה כהן מבני ברק?" הוא שאל. "אני מכיר אותו. הוא לא אלים, אבל הוא לא מוותר. הוא ילך לבית המשפט לפני שהוא יאיים על מישהו. יש לו הסכם חתום?"

"גיא אמר שיש הסכם הלוואה."

"אז תגידי לו לא לתת לו כסף מזומן בלי קבלה. תגידי לו לדרוש שהוא יבוא לבנק, יעביר בהעברה בנקאית, עם אסמכתה. אם שלמה מסרב — זה כבר סימן."

באותו יום, בשעה ארבע אחר הצהריים, רונה עזבה את העבודה מוקדם ונסעה לבני ברק, לבד, בלי לספר לגיא. היא מצאה את הכתובת שגיא רשם פעם על פתק שנשאר בתיק — רחוב רבי עקיבא, קומה שנייה מעל חנות תכשיטים. שלמה כהן פתח את הדלת בעצמו. גבר בשנות השישים שלו, חולצה מכופתרת, שעון גדול על פרק היד.

"אני אשתו של גיא אבידור."

הוא לא הזמין אותה פנימה. עמד במשקוף. "מה את רוצה?"

"אני רוצה לדעת בדיוק כמה בעלי חייב לך, ואני רוצה הסכם בכתב שאתה חתום עליו, אחרת אף שקל לא עובר אליך במזומן."

שלמה כהן חייך חיוך שלא הגיע לעיניים. "בעלך חתם על הסכם מילולי. זה מספיק לי."

"זה לא מספיק לי. אם אתה רוצה את הכסף — אתה בא לפגישה עם עורך דין שאני בחרתי, ואנחנו סוגרים את זה בצורה חוקית. אחרת אני מגישה תלונה על הלוואה חוץ־בנקאית בריבית לא חוקית, ואתה יודע בדיוק מה זה אומר."

הוא לא ענה מיד. הביט בה, אז אמר: "שהוא יתקשר אליי." וסגר את הדלת.

כשגיא חזר הביתה באותו ערב ושמעה מה קרה, הוא היה חיוור. "רונה, את לא מבינה מי זה האיש הזה—"

"אני מבינה בדיוק מי הוא. הוא בן אדם שמרוויח מזה שאנשים כמוך מפחדים לדבר. אני לא מפחדת."

השבוע שאחרי, עם אחיה ניסים ועם עורך דין שרונה מצאה דרך העבודה — מישהו שהתמחה בהלוואות חוץ־בנקאיות — הם ישבו בפגישה עם שלמה כהן במשרד קטן ברמת גן. התברר שהריבית ששלמה גבה עברה בהרבה את המותר לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. עורך הדין הציע לשלמה: או שהוא מקבל את הקרן בלבד, שלושים ושמונה אלף שקל, בהעברה בנקאית מתועדת תוך שבועיים, או שרונה מגישה תלונה במשטרה ובבנק ישראל על ריבית נשך.

שלמה כהן ויתר על ההפרש. חתם. לקח את הכסף. יצא.

באותו לילה רונה ישבה מול גיא במטבח, אותו שולחן, אותו תיק כחול מונח סגור עכשיו בצד. "אני לא כועסת שאביך היה בחוב," היא אמרה. "אני כועסת שהחלטת לבד שאני לא שותפה בזה."

"פחדתי שתעזבי."

"הייתי עוזבת אם היית ממשיך להסתיר. לא בגלל הכסף."

בשבוע שאחרי, רונה פתחה חשבון בנק משותף חדש, כזה שדורש שתי חתימות לכל משיכה מעל חמשת אלפים שקל. היא הראתה לגיא את מסך הבנק בטלפון, את ההגדרה החדשה, ואמרה: "מעכשיו אנחנו רואים הכול, ביחד. אין תיקים סגורים בבית הזה."

גיא הנהן, לקח את התיק הכחול מהשולחן, והוציא ממנו את הגומייה הריקה. השליך אותה לפח.