אני מנקה את הבניין ברחוב ביאליק בנתניה כבר תשע שנים, מהקומה הראשונה ועד הגג. יורדת אליי כל בוקר ריח של קפה טורקי מהדירה של הזוג הקשיש בקומה שלישית, וזה כמעט תמיד הדבר היחיד שמזכיר לי שהשעה שבע. את המשפחה הזאת, של גברת רחל, הכרתי כבר כשהבן שלה, אבינועם, היה עדיין גר איתה. אחר כך הוא התחתן, עבר לגור בעפולה, ואני חשבתי שזהו, נגמר הסיפור. אבל לפני שנה בערך הוא חזר. עם אישה, עם שני ילדים, ועם קרטונים.
גברת רחל בת שבעים ושתיים, אלמנה כבר שמונה שנים, ודירת שלושה חדרים בקומה שלישית היא כל מה שנשאר לה מהבעל. כשאבינועם ואשתו טליה חזרו, הם עברו לחדר השני, "רק לזמן קצר", כמו שהוא אמר לי במעלית, "עד שנסגור עסקה על דירה בכרמיאל". אני לא שאלתי שאלות, זה לא העניין שלי, אני מחליפה שקית זבל ומנקה מדרגות. אבל אני שומעת דברים. דלתות בבניין הזה דקות כמו נייר.
בשלושת החודשים הראשונים הכול היה בסדר, יחסית. אחר כך התחלתי לשמוע צעקות. לא כל יום, אבל הרבה. טליה צעקה על גברת רחל שהיא "מפריעה לילדים לגדול בחדר משלהם", גברת רחל צעקה בחזרה שזאת הדירה שלה ושהם "ישבו בה כאילו זה בית מלון". יום אחד עליתי לנקות את המרפסת המשותפת בקומה שלוש ושמעתי את אבינועם אומר למישהו בטלפון, "אימא כבר זקנה, היא לא צריכה שלושה חדרים, מספיק לה חדר אחד עם מיטה וטלוויזיה".
לא התערבתי. מה אני, שכנה קרובה? אני עוזרת בית. אבל שמרתי את זה בזיכרון, כמו שאדם שומר קבלה שאולי תהיה חשובה מתי שהוא.
בחודש שעבר, בשבוע שאחרי פסח, קרה הדבר שהזיז לי משהו בבטן. עליתי בבוקר יום שלישי לנקות את הקומה, וראיתי את הדלת של הדירה פתוחה לרווחה. גברת רחל עמדה במסדרון עם מזוודה קטנה וישנה, כחולה, עם רוכסן שבור שקשור בחוט. היא לבשה את הפיג'מה שלה מתחת למעיל, כאילו יצאה בבהלה. טליה עמדה בפתח עם הידיים על החזה ואמרה, "יש בית אבות טוב ברמת אביב, אמא של החברה שלי גרה שם, זה יותר טוב לך מהמדרגות האלה".
גברת רחל לא בכתה. זה מה שתפס אותי. היא רק החזיקה את המזוודה בשתי ידיים, ממש חיבקה אותה, והביטה בי כמו שמבקשים סליחה על משהו שלא באמת קרה באשמתם. אני הצעתי לה לשבת, הבאתי לה כוס מים מהמטבח שלי בקומה הראשונה, וישבנו על המדרגות כמעט עשרים דקות בזמן שאבינועם ניגש איתה למונית שהזמין.
חשבתי שזה נגמר כך. אבל שבוע וחצי לאחר מכן שמעתי דבר אחר, לא בבניין הזה, ברחוב, מהמוכרת בסופר "יוחננוף" בשוק. היא סיפרה שגברת רחל הגיעה אליה עם עורך דין, שכר, בשם רגב אלמוג, ממשרד בכיכר העצמאות, וביקשה ממנו לבדוק משהו בטאבו. לא ידעתי מה זה, וגם לא היה לי עניין לחפור. אבל אז בעוד שבוע קרה מה שקרה, ואת זה כן ראיתי בעיניים שלי, כי הייתי שם בבוקר, מנקה את חדר המדרגות בקומה שלוש בשעה תשע וחצי, כשהמעלית עלתה והדלת נפתחה.
גברת רחל ירדה מהמעלית, לבושה כמו למפגש חשוב, חצאית כהה, סרפן קטן, ותיק עור ישן שהיא לא לוקחת לשום מקום אחר. מאחוריה עלה איתה גבר צעיר בחליפה, לא רגב אלמוג שהמוכרת דיברה עליו, אלא מישהו אחר, מנעולן, עם תיק כלים כתום על הכתף. היא ניגשה לדלת הדירה, שלפה מפתח חדש, ופתחה אותו במנעול נוסף שהותקן מתחת למנעול הישן.
אבינועם פתח את הדלת מבפנים בפיג'מה, נראה כאילו רק התעורר, ושאל מה קורה. גברת רחל אמרה לו, בקול שקט מדי בשביל מה שהוא הכיל, "התיק שלך ושל טליה מוכן על המיטה. יש לכם עד סוף החודש. הדירה רשומה על שמי בטאבו, אבינועם, מעולם לא הייתה שלך, ואני החלטתי מי גר בבית שלי". אבינועם התחיל לדבר, משהו על "אימא, בואי נדבר", אבל היא הרימה ביד את דף שהמנעולן החזיק, קבלה על ההתקנה, ואמרה שהחשבון על שם עורך הדין רגב אלמוג נסגר בבוקר, שהמסמכים בטאבו נבדקו ואומתו, ושבן שאמר בטלפון שאימא שלו "לא צריכה שלושה חדרים" יגלה שהוא בכל זאת צודק, כי מעכשיו יש לו רק חדר אחד — בכרמיאל, אם יסגור שם את העסקה שדיבר עליה, או בכל מקום אחר שירצה.
טליה ניגשה למסדרון עם התינוקת בזרוע, וגברת רחל הביטה בה בלי מילה נוספת, פנתה, ונכנסה לביתה. אני עמדתי עם המטאטא בקומה שלוש, שומעת את המנעול השני נוקש נעילה מבפנים, וחיכיתי שנייה לפני שהמשכתי לנקות את השלב הבא במדרגות.
