Zone 4.0
החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים. אולי קצת פחות. אבל שלושת הקילוגרמים האלה הכריעו עשרים ושלוש שנים — זה מה שאני לא מצליחה להסביר לאף אחד. עמדתי במטבח הקטן
המים בברז זרמו כבר שלוש דקות, אבל נועה לא סיימה לבכות. היא ישבה על קצה האמבטיה, גב אל המראה, וניגבה את הלחי עם שרוול החלוק. מהמטבח שמעו קולות:
דנה חזרה מהעבודה עם שקיות מהסופר. הדלת לא נפתחה. היא ניסתה שוב עם הכתף. בחדר המדרגות היה ריח של אקונומיקה ושל דג חריף מהשכן בקומה שלישית. מבפנים נשמעו
החלטתי מה בדיוק אכניס למעטפה הצהובה הזאת לפני שנים־עשר ימים בדיוק. עד אז, כמעט שנתיים, שיחקתי אותה כאילו הכול בסדר. פחדתי להזדקן לבד, פחדתי מדירה ריקה ברחובות, אז
— אני לא אעזור לכם יותר. הבן שלך הלך לאישה אחרת? שתדאג לכם היא עכשיו. נעמי אמרה את המשפט הזה לאט, מילה אחרי מילה, כאילו הניחה סוף
אחד-עשר ילדים ישבו וחילקו את אמא שלהם לפי חודשים. שלושה חודשים אצל זה. שלושה חודשים אצל זאת. חגים לפי תורנות. בדיקות רפואיות לפי מי שפנוי. כאילו הייתה
— את לא אישה, את בושה. אני מגיש בקשה לגירושים! המשפט של איתן נפל על האולם כמו כוס שמתנפצת על רצפה שקטה. רגע קודם לכן במסעדה היוקרתית
— צריך להעביר את אבא לבית אבות, ואת הבית במושב למכור מיד. כל עוד אפשר לחתום על הכול בלי בלגן. תמר אמרה את זה בקול בטוח,
הכול קרה בחדר האוכל של הצימרים בצפון רמת הגולן. משפחת כהן התכנסה לנופש המשפחתי השנתי, ואני, מיכל, מימנתי את כולו – מהצימרים עם הנוף לחרמון, דרך הקייטרינג החלבי,
הערב התחיל בשלווה נדירה. יואב ויעל ישבו במרפסת הקטנה שלהם בקומה הרביעית בבאר שבע, הרוח הקלה של סוף אוגוסט נשבה מכיוון המדבר, ועל השולחן הקטן ניצבו שתי כוסות